67-68. ראה מים שהן שוטפין וכו׳. בבלי ל״א א׳.
69-70. מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון, ר׳ שמעון או׳ אף לטעון. פיסקא ממשנתנו פ״ב מ״י. וכן סובר ר׳ מאיר (כת״ק) במכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 326. ובאמת לא נזכרה טעינה בתורה ו״הקם תקים עמו״ אפשר לפרש, פרוק את המשא מן הנופל (שנפל הוא והמשא עליו, עיין בבלי ל״ב סע״א) והקים את הנופל, אבל בבבלי (ל״ב א׳ הנ״ל) תפסו כדבר פשוט ש״הקם תקים עמו״ הכוונה לטעינה, כלומר, אחרי הפריקה יקים את הבהמה ויחזור ויטעון אותה. ופירשו שם שכל המחלוקת היא אם מקבל שכר על הטעינה, ולר״ש שתיהן שוות, ושתיהן בחנם, ולחכמים פריקה בחנם, וטעינה בשכר. וכן במכילתא הנ״ל: לפי שהוא אומר הקים תקים עמו, אין לי אלא טעינה וכו׳. ולהלן שם: ר׳ יהודה בן בתירא אומר עזוב תעזוב עמו, זו פריקה, הקם תקים עמו, זו טעינה. וכן בספרי כי תצא פיס׳ רכ״ב, עמ׳ 256. ועיין להלן.
70. שנ׳ עמו, עמו על גבי החמור דברי ר׳ שמעון. כלומר, תקים עמו את המשא על גבי החמור, והיינו אחרי הפריקה טעון עד כמה שהחמור יכול לטעון. וכן בתרגום ירושלמי דברים כ״ב, ד׳: ומפרק תפרוק עמיה ומטען תטעני עמיה. וכן במכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 326: עזוב תעזוב עמו זו פריקה, הקם תקים עמו זו טעינה. מכאן היה ר׳ שמעון בן יוחי אומר כשם שהפריקה מן התורה כך טעינה מן התורה. וכע״ז בירושלמי פ״ב הי״א, ח׳ ע״ד.
70-71. וחכמים או׳ עמו אתה בשכר. כלומר, אתה משתתף עמו ומשלם לו שכר בעד הטעינה, ולא כפועל בטל, אלא שכר גמור כפועל. ואם יכול לשכור פועלים גויים אינו נזקק לו, מה שאין כן בפריקה שמצווה מן התורה לפרוק, ופורק בחנם. ואם אין שם איש חייב לטעון משום הכלל ששנינו לעיל שורה 68: כל דבר שיש בו משם חסרון כיס וכו׳, ובאבידה כזו מקבל שכר כפועל, כשם שמקבל בגודר מים ששנינו לעיל בסמוך, עיין בפרישה טחו״מ סי׳ רס״ו אות ג׳. ועיין מכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 325, שורה 9, מכילתא דרשב״י שם, כ״ג, ה׳, עמ׳ 215, שורה 15, בבלי ל״ב א׳, ל״ג א׳.
71. וכשם שמצוה על בהמת עצמו, כך מצוה על בהמת חבירו. וכ״ה בד ובכי״ע. ו״מצוה״ לאו דווקא, והכוונה כשם שנוהג בבהמת עצמו. ועכשיו, עד סוף הפרק, אנו חוזרים למציאה, והיינו כשם שנוהג1 בבהמת עצמו, כך נוהג בבהמת חבירו, וזן אותה וטורח בה כבבהמת עצמו.
71-72. חבירו שטעה תופסו בידו וכו׳. בבלי ב״ק פ״א ב׳, אלא שכאן מוסיף שתופסו בידו ואינו מסתפק בהוראות גרידא. ועיין ירושלמי יבמות פט״ז ה״ג, ט״ו ע״ג (והגירסא שם משובשת), ועיין ספרי כי תצא סוף פיס׳ רכ״ג, בבלי ע״ז כ״ו ב׳,
סנהדרין ע״ג א׳. ועיין תוספות ע״ז הנ״ל, ד״ה אני, ובס׳ הנר לר״ז אגמאתי (35 ע״א) מעתיק את לשון הבבלי בשם התוספתא, כלומר מציין למקור, כרגיל אצלו.
73. הוא עצמו שטעה מפסג וכו׳. ירושלמי כתובות פי״ג ה״ו, ל״ו ע״ב, בבלי ב״ק הנ״ל.
74. שעל מנת כן הנחיל יהושע וכו׳. ירושלמי ובבלי הנ״ל, ובבבלי שם שאלו, והרי מדאורייתא הוא, עיי״ש.
1. בירושלמי יבמות פט״ו ה״ג, י״ד ע״ד, ומקבילה: אין אדם רשאי ליקח בהמה חיה ועוף אלא אם כן התקין להם מזונות. ולפ״ז הלשון ״מצוה״ אין בו קושי כלל.