1. מודה ר׳ שמעון בן לעזר בכלי אנפיריא וכו׳. וכ״ה (״אנפיריא״) בד ולהלן בסמוך. ובכי״ע ובכי״ש ובמשנתנו ריש פרק ב׳ לנכון: אנפוריא, עיין להלן.

שמשתמש בהן וחייב. וכ״ה בד (אלא ששם: שמשתמשו). ובכי״ע: שמשתמש בהן חייב להכריז. וכן בכי״ש: שנשתמש (ובין השורות תלוי יו״ד, כלומר, קרי: שנישתמש) בהן חייב להכריז, והיא היא.
ובמשנתנו הנ״ל: ר׳ שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז. והכוונה לכלים הנמכרים בשוק¹ והם באים מבית החרושת בדוגמא אחת, וכולם שווים. ועל כך מוסיפה התוספתא שאם כבר השתמש בהן, ובעליהן יכולים להכיר אותם בטביעות עין, חייב להכריז, שמא הם של ת״ח שמחזירים לו אבדה בטביעות עין, כירושלמי פ״ב ה״ט, ח׳ רע״ד, ובבלי כ״ג סע״ב, שבת קי״ד א׳ (בשם ר׳ יוחנן). ופשיטא שהלכה זו היא בכלים דווקא, אבל לא בפירות וכדומה, עיין בבבלי הנ״ל ובשטמ״ק שם. ויש מצריכים מקומות שת״ח מצויים שם.
ובבבלי הנ״ל: מאי אנפוריא וכו׳, כלים חדשים שלא שבעתן העין. ולהלן שם כ״ד א׳: מודה ר״ש בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז, והיא לכאורה, הברייתא שלנו, ועיין להלן.

2. כלי אנפיריא, בדי מחטין, וצנורות, ומחרוזות של קרדומות. וכ״ה בכי״ש (אלא ששם: אנפוריא) ובד: אנפרי׳ בדי מחטין וצנוריון (צ״ל: וצנוריות). ובכי״ע: אנפוריא בדין ומחטין וצינורות (וצ״ל: וצינוריות) וכו׳. ובירושלמי פ״ב ה״ב, ח׳ ע״ב: אמרה ר׳ יוחנן, ותני לה, ואילו הן כגון בדי מחטין וצינוריות ומחרוזות של קרדומות. ובבבלי הנ״ל (כ״ד א׳): ואילו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז, כגון בדי מחטין וצינוריות ומחרוזות של קרדומות. ומשמע מלשונה שבכלים הללו אין שביעת עין כלל, שאם לא כן מניין לו למוצא שהבעלים לא שבעו עיניהן בהן, ולא אמרו שביעת עין אלא בכלים חדשים אחרים, עיין בירושלמי הנ״ל ובבבלי כ״ד סע״ב (ונתחלפו שם המסורות).
והברייתא שלפנינו עונה על משנתנו, על כלי אנפוריא שאינו צריך להכריז, ובבדין ובמחרוזות אינו שייך לא שימוש (בלי שיפרידן) ולא שביעת עין.

3. אימתי, בזמן שמצאן אחד אחד וכו׳. בבלי כ״ד א׳. ועיין בבאור הגר״א חו״מ סי׳ רס״ב ס״ק כ״ג.

4. וכן היה ר׳ שמעון בן לעזר אומ׳ המציל וכו׳. וכ״ה בשמו בבבלי כ״ד א׳, ע״ז מ״ג א׳, ובירושלמי שקלים פ״ז ה״ה, נ׳ ע״ג, בנספח לבבלי שם פעמיים,⁠¹ וכן יוצא גם מן הירושלמי כאן פ״ב סה״ב, ח׳ ע״ב, כפירושו הנכון של בעל נוע״י, אבל בנוסח הירושלמי בשקלים שם הובאה ברייתא זו כסתם, וכ״ה גם בשרי״ר שם, עמ׳ 138, 139. וכן בירושלמי ב״ק פ״י רה״ב, ז׳ סע״ב: תני המציל מן הגייס מן הדליקה וכו׳, עיי״ש.
ברם בירושלמי ב״ק לא נזכרו ״איסרטיא ופלטיא״, והברייתא היא ככולי עלמא, ולא נחלקו החכמים על רשב״א אלא במקום שהרבים מצויים שם.⁠²

5. ומשניתו של ים, ומשניתו של נהר וכו׳. וכן בירושלמי שקלים הנ״ל: משונת הים, משונת הנהר וכו׳. ובשרי״ר, עמ׳ 139: ומשונית הים ומשונית וכו׳. ובנספח לבבלי שם (ד״ו רפ״ב): משונות הים ומשונות הנהר וכו׳. ופירשו במשנת אהלות פי״ח מ״ו: ואי זו היא השונית, כל מקום שהים עולה בזעפו. ועיי״ש פ״ז מ״א, ובהוצ׳ ר״א גולדברג, עמ׳ 54, ובהערות שם, ומ״ש ר״ח אלבק בהשלמות ותוספות למשנת אהלות, עמ׳ 540 ואילך.
ובד ובכי״ע כאן: משלוליתו של ים ומשלוליתו של נהר. ובירושלמי ב״ק הנ״ל: משנונית הים משלולית הנהר וכו׳. ובבבלי הנ״ל: מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר. ועיין מ״ש לעיל פאה, עמ׳ 133, והבאתי שם את דעתו של לעף שפירש ״שלולית״ מפל המים, כלומר, שהמים שוטפים בחזקה מלמעלה למטה. ולעצם העניין עיין לעיל ח״ו (כתובות), סוף עמ׳ 317 ואילך.

6. ובפלטיא גדולה. בבבלי מוסיף: ובכל מקום שהרבים מצויין שם.

הרי אילו שלו. בכי״ו נשמטה המלה ״שלו״ בט״ס, וישנה בד, בכי״ע ובמקבילות.

6-7. מצא חתכות של בשר, וחתכות של [דגים], ודג נשוך. כ״ה גם בכי״ע, ולפנינו נשמטה המלה ״דגים״ בטעות. ובד יש כאן השמטה. ועיין להלן גירסת הבבלי.

7. הרי אילו שלו. בכי״ע: חייב להכריז. ובמשנתנו ריש פרק ב׳: אלו מציאות שלו וכו׳, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר. ושאלו עליה בבבלי כ״ג ב׳: ותהוי חתיכה גופא סימן? או דדפקא, או דאטמא,⁠¹ מי לא תניא מצא חתיכות בשר,⁠² חתיכות דגים, ודג נשוך חייב להכריז וכו׳, דיקא נמי דקתני דומיא דדג נשוך (כלומר, שיש בו סימן).
והנחתי את גירסת כי״ו כמו שהיא, משום ספק שמא נקטה את לשון משנתנו, ובאין בהן סימן, ודג נשוך פירושו נשוך ע״י קרס החכה, וצידה ע״י חכה (בניגוד לרשת) אינו סימן. וצ״ע.

7-8. מחרוזות של בשר, ומחרוזות של דגים וכו׳. וכ״ה גם בכי״ע, ובד יש כאן השמטה. ובמשנתנו ריש פרק ב׳ לא נזכרו אלא מחרוזות של דגים. והעירו בתוספות כ״ג ב׳ וחולין צ״ה ב׳ ובתוספות הרא״ש כ״א א׳ שהוא הדין במחרוזות של בשר, כמו ששנינו בתוספתא. ועיין גם מ״ש ר״ב אשכנזי בשטמ״ק כ״ג ב׳, ד״ה וליהוי.
ולהלן מכשירין ספ״א: מחרוזות (כלומר, של בשר, עיי״ש) הולכין אחר הרוב אוכלי בשר. ומכאן שאם רוב אוכלי בשר הם גויים אין כאן סימן לכשרות. ועיין מ״ש לעיל ח״ב (שביעית), עמ׳ 552.

8. וחביות של יין, ושל שמן וכו׳. בבבלי כ״ג ב׳ הקשו על ברייתא זו ממשנתנו פ״ב סמ״ב: כדי יין וכדי שמן חייב להכריז, ותירצו כמה תירוצים, עיי״ש.

9. כתוב בחרש ונתון על פי חבית, בנייר, ונתון וכו׳. כלומר, שכתב את שמו על החרס, או על הנייר, ונתן ע״פ החבית, כפירוש מנ״ב. ועיין לעיל מע״ש פ״ה סה״א, ומש״ש לעיל ח״ב, עמ׳ 778. והברייתא שלנו אינה עניין כלל למשנתנו פ״ב מ״א, ולרשום שבבבלי כ״ג ב׳. ועיין גם בפי׳ הר״ח שם.
ובירושלמי פ״ב רה״ב, ח׳ ע״ב: תני במשוקע בו (כלומר, על זה אמר ר׳ יהודה במשנתנו שאם מצא עיגול ובתוכו חרס חייב להכריז). הכא את מר במשוקע בו, וכא את מר בנתון בו דרך הינוח וכו׳. ופירש בפ״מ שהכוונה לתוספתא כאן, וכן פירש בנת״י במקומו. אבל הפירוש הנכון הוא בפי׳ הר״א פולדא שהכוונה לברייתא לעיל שבירושלמי. ומה שכתוב בירושלמי אח״כ: ואפילו ברשות הרבים בנתון דרך הינוח, היא שאלה, כמו שפירש בשדה יהושע במקומו, וכיוון לו מדעתו בנת״י שם, עיי״ש.

10. מצא כריכות ברשות היחיד וכו׳. ירושלמי פ״ב ה״א, ח׳ ע״ב, בבלי כ״ב ב׳. ועיין במשנתנו פ״ב מ״ב, ובבבלי כ״א א׳.

12-13. מקצתן צבורין ומקצתן מפוזרין וכו׳. עיין בברייתות שלהלן ובבלי כ״ה א׳.

13. מצא מעות עשויות מגדלות וכו׳. עיין ירושלמי פ״ב ה״ג, ח׳ ע״ב, ובבלי כ״ה א׳. ובס׳ יחוסי תנאים ואמוראים כת״י, ערך ר׳ יצחק מגדלאה: וגרסי׳ נמי באילו מציאות, מצא ג׳ מטבעות זה על גב זה (כלומר, משנתנו פ״ב מ״ב), א״ר יצחק מגדלאה והוא שעשויין כמגדלין, ותני נמי הכי בתוספתא פ׳ (= פרק) מודה ר׳ שמעון בן אלעזר מצא מעות עשויין כמגדלין חייבין להכריז, מפוזרין, אין חייב להכריז. ובירושלמי: רב יהודה אמר ג׳ מטבעות של ג׳ מלכים, אמר ר׳ אלעזר אפילו שלשתן של מלך אחד ועשויין גודלין וכו׳.

14. מקצתן מגדלין וכו׳. כדין פירות ששנינו לעיל בסמוך.

15. וכמה הוא מגדל, שלשה מטבעות זה על גבי זה. במשנתנו פ״ב מ״ב: צבורי מעות שלשה מטבעות זה על גב זה. ועיין בתוספות כ״ה סע״א, ד״ה הא. ועיין במלא״ש למשנתנו הנ״ל. ועיין מ״ש לעיל ח״ג (עירובין), עמ׳ 376.

15-16. מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות, חייב להכריז. וכ״ה בד ובכי״ע. אבל בבבלי כ״ה א׳: הרי אילו שלו. ודייקו כן גם ממשנתנו שם. והקשו מן הסיפא להלן בסמוך, ותירצו שבמקום שיש סמוכין לדבר שמן הדבר שבצידו נפל, חייב להכריז. ומסתבר שגם לפנינו צ״ל: [אינו] חייב להכריז, כמו שהכריע בח״ד, וכן משמע מן הסיפא להלן. אבל וודאי גמור אין כאן, ושמא סוברת התוספתא שאין הבדל בין לפניו ובין לצדו (או כחילוקי הבבלי שם, אעפ״י שהתוספתא סתמה את דבריה), ועיין מ״ש להלן.

16. מקצתן בכלי, מקצתן בארץ וכו׳. בבלי כ״ה א׳. ולפי גירסת הבבלי ברישא, וכן לפי הגהת בעל ח״ד, מתפרשת בבא זו כפשוטה. אבל אם אנו מקיימים את גירסת הספרים ברישא, צריך לפרש שיש כאן רבותא, והיינו שאין אנו אומרים שהפירות שבחוץ אינן של בעל הכלי, הואיל ולא נשארו בכלי יחד עם שאר הפירות, אלא מניחים שהם החליקו ונשפכו. ועיין באוקימתות של הבבלי שם, ובתוספות ד״ה הא (בשם ר״ח).

17. מצא דבר שיש בו סימן וכו׳. וכ״ה בד. ובכי״ע ובבבלי הנ״ל: מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן וכו׳, והוא סדר יותר הגיוני, שהרי עיקר החידוש הוא שמכריז על הדבר שאין בו סימן.

18. חייב להכריז. עיין מ״ש לעיל, ד״ה מצא, בשם הבבלי. אבל לפי גירסת הר״ח שם, גם כאן אינו מכריז על הדבר שאין בו סימן.

אם בא בעל סימן ונטל את שלו, זכה זה בדבר שאין בו סימן. וכ״ה בבבלי הנ״ל. ופירש״י שאמר בעל הכיס ״אין המעות שלי״. וכע״ז גם בר״מ פי״ד מה׳ גזילה ואבידה הי״א. והכוונה שאסור לו למוצא להשתמש בדבר שאין בו סימן, מפני שבחזקת הבעלים של הדבר שיש בו סימן הוא. ודווקא אם הבעלים אמרו בפירוש שאין מחוסר הסימן שלהם הרי זה של מוצאו. ועיין בריטב״א ובשטמ״ק כ״ה רע״א ולהלן שם בשם גליון. ועיין בהגהות מהרי״ץ יאליש (בעל מלא הרועים) כ״ה א׳. ועיין בלשון המאירי, עמ׳ 92.

19. המוצא סלע, ואמ׳ לו חבירו סלע זו חדשה היא וכו׳. בבלי כ״ה ב׳.

19-20. של מלך פלני הוא וכו׳. כלומר, לא סלעים נירוניות בלבד שהיו מרובות ומצויות במשך זמן רב, אלא אפילו של מלך פלוני, שהמטבעות שלו היו מעטות ואינן מצויות.

20. שאין סימן למטבע. בבבלי כ״ה ב׳ גורס בבא זו אחרי ״שמו כתוב עליה״. ופירשו הגאונים והראשונים שאנו חוששים שהוא הוציא מטבע זה ונפל מאיש אחר.⁠¹ ופירשו הראשונים שדווקא במטבע אנו חוששים לכך, מפני שמעות להוצאה ניתנו, אבל לא בכלים, שאם כן אין אדם מחזיר מציאה לעולם. ובחי׳ הרמב״ן כתב: נראה דה״ק אין סימן בצורת מטבע להפריש בין דינר לדינר ממטבע אחר, אבל אם נתן בה סימן, נסדקה היא בכך וכך, מחזיר. ועיי״ש מה שפירש להלן ומ״ש בריטב״א שם בשמו. וכן פסק הר״ן בחידושיו, והביאו בנ״י במקומו. אבל תלמיד הרשב״א, עמ׳ ע״ד, חולק.⁠²

אפי׳ שמו כתו׳ עליה וכו׳. כלומר, שחקק את שמו עליה. ועיין בחי׳ הרמב״ן הנ״ל, ובחי׳ הריטב״א שם.

21-22. מצא באישפה חייב להכריז, שדרך האשפה להיטלטל. וכ״ה בד, בכי״ע ובירושלמי פ״ב ה״ד, ח׳ ע״ג. ולכאורה הברייתא קשה מאד, שהרי סתם אשפה מקום שאינו משתמר הוא, וסתם חפץ שאינו עשוי להזרק ויש לו סימן, צריך להכריז, כמשנתנו פ״ב מ״ג, וכמשנת כלים סוף פכ״ז. ולמה לנו הטעם שדרך האשפה להטלטל. ונראה לפרש שהברייתא מדברת אפילו באשפה של יחיד, והוא מקום המשתמר, אלא שחייב להכריז, משום שאשפה של יחיד עשוייה להינטל, כמו שאמרו בבבלי עירובין ח׳ א׳, צ״ט ב׳, וחוששים שמא לא ירגיש בכלים כשיפנה את האשפה, ולפיכך חייב להכריז בכל אשפה, ואפילו באשפה של יחיד.
ובמשנתנו פ״ב מ״ג: מצא כלי באשפה אם מכוסה (כלומר, אם מכוסה באשפה, וטמון בתוכה) לא יגע בו, אם מגולה, נוטל ומכריז. ובברייתא שבבבלי כ״ה ב׳: מצא כלי טמון באשפה, נוטל ומכריז, שכן דרך אשפה לפנות. והקשו שם ממשנתנו הנ״ל שאוסרת ליגע בו. ותירץ רב פפא: כאן באשפה העשויה לפנות (כלומר, ולפיכך נוטל ומכריז), כאן (כלומר, במשנתנו) באשפה שאינה עשויה לפנות וכו׳, באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה. ופירש בשטמ״ק (בשם שיטה): כאן באשפה שאין לה בעלים, כאן באשפה שיש לה בעלים, דכיוון דעבידי דממלכי, אף כי לא ממלכי מקרי׳ אבדה וכו׳, ומאי דקאמר ונמלך לאו דווקא, אלא פי׳ שיש לחוש שמא ימלך. וכוונתו שבאשפה של יחיד אפילו לא היה בדעתו לפנותה, כיוון שעשוי להמלך (שהרי סתם אשפה של יחיד עשוייה להפנות), אפילו עדיין לא נמלך, דינה כסתם, וחייב להכריז. והוא כעין שפירשנו, שמשנתנו מדברת באשפה ״שאין לה בעלים״ (כלומר, של רבים), ואינה עשוייה להתפנות, והברייתא באשפה של יחיד.
ועיין במה״פ בירושלמי במקומו שהעיר שלפי גירסת התוספתא והירושלמי (להטלטל) מוכח שלא כפירוש רב זביד בבבלי שם.

22. מצא בגל, או בכותל ישן וכו׳. משנתנו פ״ב מ״ג.

22-23. שיכול לומר של אמוריין הן. בבלי כ״ה סע״ב. והעמידוה בבבלי כ״ו רע״א שהעלו הרבה חלודה, ומוכח שמעולם לא היו של בעל הבית ולא של אבותיו. ועיין בתוספות שם, ד״ה דשתיך, ובשטמ״ק שם. ובירושלמי פ״ב ה״ד, ח׳ ע״ג הנ״ל: שאני אומר של אמוריים וכו׳. ועיין מ״ש על לשון זו בנתיבות ירושלים במקומו, י״ב ע״ב. ובאמת העתיק כן הר״מ בפט״ז מה׳ גזילה ואבדה ה״ז.

23. מצא בחור, או בכותל חדש וכו׳. במשנתנו פ״ב מ״ג: מצא בכותל חדש וכו׳, ועיין בפירש״י שם. ולפ״ז משמע קצת שהמלה ״או״ מיותרת. אבל כ״ה בכל הנוסחאות לרבות כי״ש. ושמא הכוונה שלא מצא בעומק הכותל, והכוונה אפילו לכותל ישן, עיין ר״מ פט״ז מה׳ גזילה ואבידה ה״ז ובפיה״מ כאן. ומדברים שהוא סמוך לר״ה, עיין בשטמ״ק בשם תוספ׳ שנץ ובריטב״א שם.

24. אם היה מפולש כולו לחוץ וכו׳. כל הברייתא בירושלמי פ״ב ה״ג, ח׳ ע״ג, בשינוי סדר הבבות. ופירושו שהיה מפולש מבחוץ, ומבפנים היה סתום, כפירוש הש״ך חו״מ סי׳ ר״ס ס״ק ו׳. ואין בפירוש זה שום דוחק, שכן אמרו בבבלי שבת קי״ז ב׳: ג׳ מחיצות בלא לחי זהו מבוי המפולש (כלומר, שהרי מצד אחד כולו מפולש לר״ה, ואף כאן כולו מפולש לרשות הרבים).

25. אם היה מפולש כולו לפנים וכו׳. כלומר ומבחוץ סתום, וכמו שפירשנו לעיל ברישא. ובד״ח נשתרבבה כאן בטעות בבא שלימה, ואינה בדפוסים ישנים, והיא טעות המדפיסים.

25-26. מצא בין פצים לפצים, מן האגוף ולחוץ, שלו וכו׳. כ״ה בד ובכי״ע. וכן בירושלמי הנ״ל: מצא בין פסים לפסים, מן האגף ולפנים, כלפנים, מן האגף ולחוץ, כלחוץ. ואצל צוקרמנדל נשמט בטעות הדפוס ״מצא בין פסים לפסים״. ובכי״ו נשמטה כל הברייתא ע״י הדומות.
ואשר לפירושה אין הבדל בין ״פסים״ שבירושלמי לבין ״פצים״ שבתוספתא, כמו שפירש בש״ך סי׳ ר״ס ס״ק ו׳ הנ״ל. וכנראה שבזמן שהפתח בכותל היה רחב היו עושים את מזוזות הפתח מכמה פסים והדלתות באמצע (כשיטת ר׳ יהודה בהיכל, במשנת מדות ריש פרק ד׳). ולפיכך אמרו שאם מצא בין הפסים, הרי מן האגף (כלומר, ממקום שמגיפין את הדלתות, עיין במשנת פסחים פ״ז מי״ב) ולחוץ דינו כחוץ, וכן להפך.

26-27. מצא בבית, אם שרו בו אורחין בפנים הרי אילו שלו וכו׳. בד ובכי״ע: לפניו (במקום ״בפנים״), וכצ״ל גם בכי״ו, והכוונה ששרו אורחים בבית לפני שהוא נכנס לשם. ובמשנתנו פ״ב מ״ג הנ״ל: אם היה משכירו לאחרים, אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו, ובירושלמי שם, ח׳ ע״ג: אמר ר׳ ירמיה בפונדק איתפלגון (כלומר ר״ש בן אלעזר וחכמים לעיל שורה 4–5), אבל בחצר, כל עמא מודו שהוא חייב להכריז, אמר ר׳ יוסי בחצר איתפלגון (ולר״ש בן אלעזר, כיון שהיה משכירה לאחרים דינה כר״ה), אבל בפונדק כל עמא מודו שהוא של מוצאו. וכסברת רב נחמן בבבלי כ״ו א׳: אפילו תימא [שעשאו פונדק] לשלשה ישראל וכו׳, ההוא דנפל מיניה מיאש (ע״פ פ״מ בירושלמי) ועיין בתוספות שם, ד״ה אפילו תימא.⁠¹ ועיין ירושלמי כאן פ״ב ה״ג, ח׳ רע״ג, ומ״ש בתלמודה של קיסרין, סוף עמ׳ 45, ובטלתי את דבריי בפירושי לירושלמי שם כיר״ז. ועיין מ״ש לעיל ה״ב (שורה 4), ד״ה ברם. ועיין במשנת מכשירין פ״ב מ״ח ומ״ש בב״י טחו״מ ריש סי׳ רנ״ט, ד״ה ומ״ש כיצד, בשם הראב״ד, וכן הביא בחי׳ הרשב״א כ״ד א׳ סד״ה והא. וכן פסק הר״ח כ״ד א׳.

28. בחנות, עד מקום שדרך בני אדם רגילין ליכנס וכו׳. במשנתנו פ״ב מ״ד: מצא בחנות הרי אילו שלו, בין התיבה ולחנוני של חנוני. ועיין ש״ך סי׳ רס״ח ס״ק ב׳ (מ״ש). ובס׳ הנר לר״ז אגמאתי 78 ע״ב: תוספה מצא בחנות עד מקום שדרך בני אדם ליכנס הרי אילו שלו, יתר על כן, של בעל החנות.

29-30. הלוקח בהמה מחבירו ומצא עליה דבר שיש בו שוה פרוטה, חייב להכריז. לפי הגירסא שלפנינו צריך לפרש שלקח מתגר שאף הוא קנה מאחרים (עיין בבלי כ״ז רע״א). ברם מסתבר יותר שהמלה ״להכריז״ היא באשגרה מן הבבות שלעיל, וכאן צ״ל: להחזיר, כמו שהגיה במ״ש. והלכה זו מפורשת בירושלמי כאן פ״ב ה״ה, ח׳ ע״ג, במעשה של שמעון בן שטח שקנו לו תלמידיו חמור ומצאו מרגלית תלויה בו, וצוה לתלמידיו להחזירה לבעל החמור. ושאלו עלה, והרי אבדתו של גוי מותרת, ומכאן שבכגון דא בישראל חייב להחזיר. ולהלן בסמוך בירושלמי אמרו שהחכמים הזקנים קנו כרי של חטים מחיילי רומי ומצאו שם צרור דינרים והחזירוהו לבעליו, משום קידוש השם, ונהגו בהם כדין ישראל. ובמשנתנו פ״ב מ״ד: הלוקח פירות מחבירו וכו׳, ומצא בהן מעות וכו׳, אם היו צרורין נוטל ומכריז. ועיין בבבלי שם כ״ז א׳.

30-31. פחות משוה פרוטה, אין חייב להכריז, שנ׳ שלמה, מה שלמה מיוחדת דבר שיש בו שוה פרוטה וכו׳. בתס״ר ח״ב (ירושלים תפרח״י), עמ׳ 109, העירותי שדרשה זו במכילתא דרשב״י הוצ׳ הופמן, עמ׳ 144, והיא כתוספתא שלנו כאן. ועיין עכשיו בהוצ׳ אפשטיין⁠־מלמד, עמ׳ 203 (ואף שם חסר הציון לתוספתא).
ובספרי כי תצא פי׳ רכ״ד, הוצ׳ ר״א פינקלשטין, עמ׳ 257: אשר תאבד ממנו, פרט לפחות משוה פרוטה, ר׳ יהודה אומר ומצאת לרבות (כ״ה בכל כתה״י, חוץ מבדפוסים ופירוש רבינו הלל) פחות משוה פרוטה. אבל בבבלי כ״ז א׳ גורס בברייתא זו ר׳ יהודה אומר ומצאת, פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה, ואמר עלה אביי: משמעות דורשין איכא בינייהו וכו׳. אבל לפי מסורת הספרי יש כאן מחלוקת, ור׳ יהודה סובר שחייב להחזיר אבדה אפילו היא פחות משוה פרוטה. ועיין בתוספות כ״ז סע״א ובריטב״א במקומו.
ובמשנתנו פ״ב מ״ה (ספרי הנ״ל): מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין וכו׳. ופירשו כמה מן הראשונים¹ ע״פ התוספתא שלנו, שיש לה תובעין פירושו שיש באבדה שוה פרוטה. אבל רש״י וסייעתו פירשו שיש לה תובעין היינו שלא נתייאש, פרט לנתייאש שכבר אין לה תובעין. והעירו הראשונים² על הירושלמי ריש פרק ב׳ דילפינן יאוש בעלים מן הכתוב אשר תאבד ממנו ומצאת וכו׳.

33. בראשונה כל הבא ונותן סימניה וכו׳. בבלי כ״ח ב׳. והיו מחזירין אפילו בסימנין שאינן מובהקין.

33-34. משרבו הרמאין התקינו שיהא זה נותן סימניה ומביא ראייה שאינו רמיי. במשנתנו פ״ב מ״ז: והרמאי אע״פ שאמר סימניה לא יתן לו וכו׳, עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי. ובבבלי הנ״ל: משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו צא והבא עדים דלאו רמאי את וטול. ופשיטא שבנותן סימנין עסיקינן. ועיין בשטמ״ק ומ״ש בח״ד. ובר״ח כ״ח ב׳: וסוגיין בעינן דיהיב סימנין מובהקין, והוא דאית סהדי דליתיה רמאי. ועיין מ״ש על כ״ז בפירושי לירושלמי כיר״ז במקומו.
ובירושלמי פ״ב ה״ח, ח׳ ע״ג: אי זהו רמאי, עבד גרמיה מחזר מציאן, עבד חדא רבה וטבא. היך הוא עביד רבה וטבא, חמי ליה בירייתא מחזר מציאן ומפקידין גביה, והוא נסיב כוליה ואזיל ליה. ונראה בפירושו שהרמאי רגיל להכריז שמצא מציאות ומחפש את בעליהן. ואם הוא נוהג כן תכופות, ואינו מחזיר מפני שלדבריו אין הסימנים מתאימים, או שבכלל אין תובעין, שהרי הכל בדוי, הרי הוא חשוד שעושה כן בכוונה, כדי שיחשבוהו לנאמן ויפקידו אצלו ממון רב, והוא נוטל את הכל ובורח. ועיין במלא״ש למשנתנו ופירושו קשה, שאם כופר בפקדון אין לך חשוד גדול מזה. ועוד אמרו שם: ואית דמרין אזיל לכנישתא ושמע סימנין ואזל לכנישתא חורי ואמר סימנא ונסב ליה. ונראה בפירושו שהוא מחזר בבתי כנסיות שמכריזין בהן (בבבלי כ״ח ב׳: שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות) ושמע אדם נותן סימני האבידה, והמוצא אומר לו לא כיוונת יפה שבחפץ שמצאתי אין הדבר כן, וכן עושה בבית כנסת אחר, והוא לומד מכאן את הסימנים המובהקים ביותר. ולפי ״אית דמרין״ אין מחזירין לו אפילו בסימנין מובהקין, עיין מ״ש בפירושי לירושלמי כיר״ז. ועיין רש״י למשנתנו כ״ח א׳, ד״ה ויכריז, ופירושו קשה, עיין בתוספות כ״ח ב׳ שצויינו בגליון. ועיין במלא״ש במקומו.

34-35. בראשנה היו מכריזין עליה שלש רגלים וכו׳. כדברי ר׳ יהודה במשנתנו פ״ב מ״ו. והברייתא שלנו בירושלמי פ״ב ה״ז, ח׳ ע״ג, ובבבלי כ״ח ב׳. ובמשנתנו, וכן בירושלמי ובבבלי, נוסף הטעם: כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. ובמכילתא משפטים פ״כ סוף עמ׳ 324: ד״א עד דרוש אחיך, עד שיצא עליו כרוזה.

35-36. ומשחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין עליה שלשים יום. והעיר בח״ד שבבבלי כ״ח ב׳ הנ״ל לא נזכר זמן ההכרזה, ובירושלמי הנ״ל: שיהו מכריזין ג׳ ימים, ושער שכן צ״ל גם בתוספתא, אבל במה״פ שם הגיה בירושלמי ע״פ התוספתא, וכן באמת בירושלמי כיר״ז: מכריזין שלשים יום.

36-37. ומן הסכנה ואילך התקינו שיהא מודיע לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ולאנשי עירו, ודי. בירושלמי הנ״ל: לקרוביו ולשכיניו ודייו. ובכיר״ז: לקרובים ולשכנים ודיי⁠[ו]. ועיין מ״ש להלן בשם הבבלי. ובבבלי הנ״ל: ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכניו ולמיודעיו ודיו. מאי (משרבו) האנסים, דאמרי אבידתא למלכא. ועיין בבלי ברכות ס׳ א׳. ובבבלי כאן מוכח שכן היה מנהג הפרסים ולא של הרומאים, ועיין מ״ש בפירושי לירושלמי כיר״ז פ״ב, שורה 78. ועיין בירושלמי כאן פ״ב ה״ה, ח׳ ע״ג, במעשה של אלכסנדר מקדון.
ואשר לגירסת התוספתא ״ולאנשי עירו״ הרי מלים אילו חסרות בירושלמי ובבבלי בכל הנוסחאות (עיין דק״ס כאן, עמ׳ 78, הערה מ׳), אלא שבבבלי פירשו שכניו במשנתנו ״שכני אבידה״, והיינו הכפרים השכנים למקום האבידה, עיין שם כ״ח א׳ ובשטמ״ק שם. ועיין בירושלמי כיר״ז הנ״ל.

37-38. המוצא מציאה, אם יש בה כדי להחזיר לבעלים בשוה פרוטה ולגבות שכרו ממנה וכו׳. שהרי שלו קודם אפילו לשל אביו ולשל רבו. ועיין ספרי כי תצא פיסקא רכ״ב, עמ׳ 256, בבלי ל׳ א׳ ומקבילות, ובשטמ״ק שם. ועיין במשנתנו פ״ב מ״ט ובמלא״ש שם. ונראה שברייתא זו באה להוציא מדעת ר׳ יהודה בספרי (עיין לעיל, שורה 30–31, ד״ה ובספרי), ולשיטתו צריך להטפל בה אעפ״י שלא תשאר בה פרוטה אחרי נכוי שכרו. וצ״ע. ועיין בשטמ״ק ל׳ סע״א בשם תוספ׳ שנץ.

39. אי זו היא אבידה, מצא קרדום באסרטה וכו׳. בבלי ל׳ סע״ב. ופירש״י סתם אבידה שמוכחת שהיא שם שלא מדעת בעלים. ולדעת חכמים חייב להכריז אפילו מצא באיסרטה גדולה, עיין מ״ש לעיל שורה 4, ד״ה ברם ושורה 26–27, ד״ה מצא בבית. ובמכילתא דרשב״י כ״ג, ד׳, עמ׳ 215: כלים מונחין באמצע דרך הרי זה יזקק להן, והעתקנו את כל הבבא להלן.

40. ופרה רועה בין הזרעים. וכ״ה בד ובכי״ע, ובבבלי הנ״ל: ופרה רצה בין הכרמים. וכ״ה במשנתנו פ״ב מ״ט. ובמכילתא דרשב״י הנ״ל: חמור מפסיג בין הכרמים. ולפי הגירסא שבתוספתא פירושה שפרה רועה בזרעים ברשות היחיד, ויש כאן גם אבידת קרקע (עיין בבלי ל״א א׳) וגם הפסד לבעלי הפרה שיתחייבו לשלם בעד הזרעים, ומוכח שהיא שם שלא מדעת בעלים.

טלית מונחת בצד הגדר וכו׳. וכע״ז בבבלי. ועיין מ״ש להלן בסמוך בשם מכילתא דרשב״י הנ״ל.

41. וחמור רועה בין עשבים וכו׳. בבבלי הנ״ל: ופרה רועה בין הכרמים. וכבר הגיה הגר״א בגליון שם (ע״פ הראשונים): בין העשבים. וכ״ה בכי״י, עיין דק״ס, עמ׳ 88, הערה ה׳, ועיין בבאור הגר״א לחו״מ סי׳ רס״א ס״ק ה׳. ובמכילתא דרשב״י, עמ׳ 215, הנ״ל: היה חמור רועה כדרכו, וכלים מונחין כדרכן, אין נזקק להן, חמור מפסיג בין הכרמים, כלים מונחין באמצע דרך, הרי זה יזקק להן.

41-42. מצאן שלשה ימים זה אחר זה, הרי זה אבידה. וכבר הוכיחו בח״ד ובמ״ש מלשון התוספתא (״מצאן״ שחסר בבבלי) שהכוונה לכל מה שנשנה לעיל, כלומר, גם על טלית וחבית. והוא כשיטת הרשב״א ל״א רע״א. ועיין מ״ש הרב המגיד בפט״ו מה׳ גזילה ואבידה ה״ה. והעיר במ״ש גם על דברי הש״ך בחו״מ סי׳ רס״א ס״ק א׳. ועיין גם בבאור הגר״א שם ס״ק ג׳. ובמכילתא דרשב״י הנ״ל חסרה הלכה זו.

42. כל דבר שעושה ואוכל, כגון פרה וחמור וכו׳. משנתנו פ״ב מ״ז, מכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 325, ולא הוסיפה התוספתא אלא את הדוגמא ואת מה שנשנה להלן. כלומר, שאפילו אחרי ההכרזה לא ימכור מיד, מפני שהבעלים ניחא להם בבהמתן. ובבבלי כ״ח ב׳: כגון פרה וחמור מטפל בהן עד י״ב חודש, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. ופירש״י: שם דמיהן מוכרן ומניח דמים אצלו. ועיין שטמ״ק. ולא נזכר בתוספתא כאן שיעור הטיפול בבהמה גסה.

43. לא יעשה מהן יותר ממה שהן אוכלין. צ״ל: לא יעשה בהן וכו׳. כמו שהוא בד ובכי״ע. ויפה העיר בח״ד על הר״מ פי״ג מה׳ גזילה ואבידה הט״ו: ומשכירן, ולוקח שכר ומאכילן, ואם היה שכרן יתר על אכילתן הרי היתר לבעלים. והיא העצה ההגונה לו, שהרי אי אפשר לחייב את המוצא שיתן תמיד את דעתו לצמצם שהבהמה לא תעבוד יתר על שיעור אכילתה.

43-44. אווזין, ותרנגלין, מיטפל בהן שלשה ימים, בעגלים, ובסייחים, שלשים יום. וכ״ה בבבלי הנ״ל בברייתא השנייה, עיי״ש בבבלי שתירצוה שלא תחלוק על הברייתא שהובאה לעיל שם.

44-45. יתר על כן, מוכרן בבית דין. בבבלי הנ״ל: מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. ופירש״י: מוכרן, ומניח הדמים אצלו. והוא כר״ע במשנתנו פ״ב מ״ו שם שלא ישתמש במעות. ועיין בשטמ״ק מ״ש על פירש״י. וברי״ף פ״ב סי׳ רצ״ה גרס בברייתא השנייה שבבבלי (שהיא הברייתא שלנו), אצל עגלים וסייחים ואווזין ותרנגולים: מכאן ואילך מוכרן בבית דין. וברא״ש פ״ב סי׳ ט״ז דייק מלשון רש״י שאף לשיטתו צריך לשום בב״ד. אבל בתוספות (פסחים י״ג סע״א) פירשו שיכול לשום לעצמו, שהרי מחזיר אבידה, ואינו חשוד שישום לו בפחות. וכן מביא באו״ז כאן פ״ב סי׳ ע״ט בשם הר״ש, ועיין גם ברא״ש הנ״ל. ובפיה״מ להר״מ פ״ב מ״ז: ואחר זמנים הללו יזקוף דמיהן על עצמו. ובפי״ג מה׳ גזילה ואבידה סהט״ו: מיכן ואילך שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלים בשותפות, כדין כל השם בהמה מחבירו. ובהשגות שם: יפה אמר וכו׳. ואפשר שבפיה״מ הנ״ל הדברים עונים על אווזין ותרנגולין גרידא שאינן עושין ואוכלין. ועיין מ״ש להלן פ״ג ה״ח, שורה 23. ועיין לעיל מעשרות פ״ב סהי״ז, סוף עמ׳ 235, ירושלמי שם פ״ג ה״ג, נ׳ ע״ג, ומ״ש לעיל ח״ב, עמ׳ 688 ואילך.

45. מצא ספרים, קורא בהן אחד לשלשים יום. פיסקא ממשנתנו פ״ב מ״ח.

45-46. ולא יקרא בהן את הפרשה וישנה וכו׳. ירושלמי פ״ב ה״י, ח׳ ע״ד, בבלי כ״ט ב׳.

46-47. ולא יקראו שלשה בכרך אחד וכו׳. וכ״ה בירושלמי ובבבלי הנ״ל. ופירושו שלא יקראו בו שלשה בבת אחת, עיין מ״ש (על ״כרך אחד״)⁠¹ בירושלמי כפשוטו, עמ׳ 151. ובבבלי שם הקשו ממשנתנו הנ״ל ששנתה: ולא יקרא אחר עמו, ומוכח ממנה שאפילו שנים אינם קוראים בבת אחת. ותירצו: א״ר אלעזר² כאן בעניין אחד, כאן בשני עניינים. ופירש״י שבעניין אחד אפילו שנים אינם קוראין. וברי״ף במקומו סוף סי׳ רצ״ו פירש להפך, וכן פסק הר״מ בפי״ג מה׳ גזילה ואבידה הי״ג, ועיין מ״ש במצפה שמואל.

47. סמכוס או׳ בחדשים, אחד לשלשים וכו׳. בבלי הנ״ל, ובירושלמי הנ״ל נשנית הלכה זו בסתם. ובד״ח של התוספתא בטה״ד: בחדשים אחד לג׳ ימים.

48. כלי כסף משתמש בהן. במשנתנו פ״ב מ״ח ובספרי כי תצא פי׳ רכ״ד, עמ׳ 257: כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן, אבל לא לשחקן. ופירש״י לצרכן, שמתעפשין בקרקע, כדאמרינן לקמן (מ״ב א׳) שזו היא שמירתן. ומכאן ברור שאף כלים של כסף אין להם שמירה אלא בקרקע, עיין בסמ״ע סי׳ רצ״א ס״ק כ״ב. ומתוך דברי רש״י משמע שאם שומר את כלי הכסף בבית אסור להשתמש בהם, אבל הפוסקים לא חילקו בכך, כפי שהעיר בסמ״ע סי׳ רס״ז ס״ק כ״ד ובח״ד כאן.

48-49. בצונן, אבל לא בחמין וכו׳. ירושלמי פ״ב ה״י, ח׳ ע״ד, בבלי ל׳ א׳.

49. כלי נחשת משתמש בהן וכו׳. ירושלמי הנ״ל. ובבבלי הנ״ל: ת״ר המוצא כלי עץ משתמש בהן בשביל שלא ירקבו, כלי נחושת וכו׳. והרישא היא מן הספרי כי תצא פי׳ רכ״ד, עמ׳ 257.

50. מפני שהוא משחקן. וכ״ה בירושלמי הנ״ל בכיר״ז ובבבלי הנ״ל. ובירושלמי שלפנינו: מפני שמפחיתן, ועיין בבלי כאן ע׳ א׳. ועיין במשנתנו פ״ב מ״ח, ופירש״י (כ״ט ב׳): אבל לא לשחקן, לא ישתמש בהן זמן ארוך, שישחקן. וכוונתו שאפילו כלי כסף בצונין וכלי נחושת בחמין (ולא ע״י האור) לא ישתמש בהן זמן ארוך.

מגריפות וקרדומות וכו׳. ירושלמי ובבלי הנ״ל.

51. מגריפה, גורף בה את הטיט וכו׳. ובירושלמי הנ״ל בכיר״ז: מגבל את הטיט. ובבבלי הנ״ל חסר מכאן ואילך עד ״וכשם שאתה אומר״. ואין כאן אלא פירוש הרישא מהו רך ומהו קשה, עיין בשטמ״ק ל׳ א׳, ד״ה משתמש, בשם תלמיד הר״ף.

52. לא צנם ולא זית. וכ״ה בכי״ע. ובד: לא צנון וכו׳, וצ״ל: לא צנין וכו׳. וכן בירושלמי הנ״ל: לא ציני׳ ועצי זית (מנ״ב). וצינין הם דקלים קשים (ונזכר כבר במשנה סוכה ריש פרק ג׳), ועיין ערוך ערך קשב ב׳.

52-53. וכשם שאתה אומ׳ באבידה, כך אתה אומ׳ בפקדון. ירושלמי ובבלי הנ״ל. ופירשו בבבלי שם שהמפקיד הלך לו למדינת הים, שאם לא כן מה לו לנפקד להשתמש בהם, ידאגו הבעלים לכך.
והנה בבבלי נסתיימה הברייתא בבבא זו, וממילא ברור שהיא דבוקה לשלפניה לשימוש בכלים. אבל מתוך התוספתא והירושלמי נראה יותר שהלכה זו דבוקה לזו שלאחריה, ופירושה: וכשם שאמרו באבידה (כלומר במשנתנו הנ״ל ובספרי כי תצא פי׳ רכ״ד) ״מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום״ וכו׳, כך אתה אומר בפקדון, והיינו ״המפקיד כסות אצל חבירו״ וכו׳. ובאמת בכי״ע אין שום הפסק בין הלכה זו ולבבא הבאה.

53. המפקיד כסות וכו׳. עיין מ״ש לעיל בסמוך, והיא משנתנו הנ״ל.

54. אם היתה מרובה נוטל שכרו ממנה. כלומר, אם טרחתה מרובה נוטל שכרו מן הכסות. ועיין להלן בבבלי צ״ג ב׳, בתוספות כאן ל׳ א׳, סד״ה לצורכו, וב״ק נ״ח א׳, ד״ה א״נ. והכל במפקיד עסיקינן. ועיין במשנתנו פ״ב סמ״ט (לעניין מציאה).

56. הכניסה למקום שיראנה לא יטפל בה. בבלי ב״ק נ״ז רע״א. ופירש״י: שיראנה בעליה. ובספרי כי תצא פיס׳ רכ״ב, עמ׳ 256: החזירה למקום שראוה אחרים לא יטפלו בה, כלומר, מכיוון שחל החיוב עליו, אין אחרים חייבים לטפל בה.⁠¹

נגנבה, או אבדה, חייב באחריותה. ספרי ובבלי הנ״ל, ועיין בפי׳ רד״ף בספרי דבי רב רס״ב סע״ב. ברם בתוספתא אין לפרש כפירושו בספרי, שהרי אחרים לא נזכרו כאן כלל. ולפי פשוטה פירושה שאם נגנבה מביתו של המוצא חייב באחריותה, כפירוש הבבלי בב״ק הנ״ל אליבא דרב יוסף, ולא נדחקו שם אלא לתרצה גם אליבא דרבה, ועיין במסקנא שם שהסיקו שבבעלי חיים כולם מודים שחייב באחריותם, עיי״ש.

57. חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו. ספרי ובבלי ב״ק נ״ז א׳, הנ״ל. והכוונה לרשותו של בעליה. ובתוספות שם, ד״ה לעולם: סיפא דברייתא דלעיל בתוספתא דבבא מציעא.

הכניסה לגינתו, ולחורבתו וכו׳. בבלי ב״ק הנ״ל, ועיין בבלי כאן ל״א א׳. והכוונה שלביתו לאו דווקא, אלא לכל מקום המשתמר, ואינו צריך דעת בעלים, עיין בבלי הנ״ל.

58. מצא חמור טעון פחמין. וכן בכי״ע: פחמים. ובד בטעות: חמץ, וצ״ל: [פ]⁠חמין.⁠¹ ועיין מ״ש להלן בסמוך.

58-59. או דברים האסורין, אין מחייבין אותו ליגע בהן. אין ספק שהכוונה כאן לדברים האסורים מחמת חוק המלכות כלומר, שאסור להכניס אותם בלי מכס, או כדומה. וכן להלן פ״ז הי״ב: וטענו דברים האסורין, ונטלום ממנו חרמים או מוכסים וכו׳. ואם אין דרכו לגנוב מכס אין מחייבין אותו ליגע בהן. אבל ברור שאין מדברין כאן באיסורי תורה שאינו רשיי ליגע בהן (עיין להלן, שורה 67, בעניין איסורי הנאה), שהרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה, ומה עניינו ל״כל העושה בתוך שלו״.
ולעצם העניין עיין ספרי כי תצא פיס׳ רכ״ב, עמ׳ 256, מכילתא דרשב״י כ״ג, ה׳, עמ׳ 215, בבלי כאן ל׳ א׳.

59. כל העושה בתוך שלו וכו׳. בבלי ל׳ ב׳ (בשם רבא).

60. אם היה חמורו נפלן, פורק עמו אפילו מאה פעמים. בכי״ע: אם היה חמורו נופל וכו׳, והכוונה, נופל תחת משאו, עיין בבלי ל״ב סע״א. ובמכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 325, ירושלמי פ״ב הי״א, ח׳ ע״ד, בבלי ל״ג רע״א: רובץ ולא רבצן. ובמ״ש מחלק בין רבצן לנפלן. ורבצן הוא שכוונתו להזיק, ועושה כן מרצונו,⁠² ונפלן הוא חמור שרגליו רעות, ונופל באונס. ובירושלמי הנ״ל: תני רובץ, ולא רבצן, וחזר ותני פורק עמו אפילו מאה פעמים ביום,⁠³ ומתרץ: הן דתימר רובץ ולא רבצן, בההוא דמפיל גרמיה, והן דתימר פורק עמו אפי׳ מאה פעמ׳ ביום בההוא דאניס. אבל נראה יותר שגירסת כי״ע נכונה, ולא מצאתי ״נפלן״ במקום אחר.

61. רשיי להקל על הפרסה ולגבות שכרו הימנה. בד ובכי״ע: להקל את הפרסה. והיא היא. ולכאורה פירושו שמותר לו לאדם להקל על הבהמה (השוה שמות י׳, כ״ו: לא תשאר פרסה), כלומר, להקל עליה בסיוע, לסייע לה, ולקבל שכר בעד הסיוע. ואפילו במקום שאינו חייב בפריקה, כגון שהיה עליה יתר ממשאה (משנתנו פ״ב מ״י, מכילתא הנ״ל, ועיין בבלי ל״ג א׳), מ״מ מקיים מצות טעינה (הקם תקים עמו), ורשאי לקבל שכר. ובכלל ״הקם תקים״ כלול גם המסייע והמחזיק (את המשא שלא יפול). וכן אמרו בירושלמי סוטה פ״ז ה״ד, כ״א ע״ד: אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת, וכי יש תורה נופלת שמעון בן יקים אומ׳ החזק⁴ הוא עומד. ועיין היטב גם בתו״כ בהר פרשה ה׳ ה״א, ק״ט ע״ב.
ובבבלי ל״ג א׳: תנא ומדדה עמו עד פרסה. אמר רבה בר בר חנה ונוטל שכר. ולכאורה היא הברייתא שלנו, והכוונה שם שהוא מדדה⁵ עם בעל החמור עד פרסה, ומשגיח שלא תפול תחת משאה, ונוטל שכר. ועיין בתוספות שם, ד״ה ונוטל. ובדק״ס שם, עמ׳ 96, הערה כ׳, מביא בשם כ״י ר׳ א׳: ל״א (= לישנא אחרינא) הקם תקים עמו עד פרסה, ת״ר ומדדה וכו׳. והכוונה שמחזיק עמו, ומקיים מצות הקם תקים (טעינה).
ושמא שנו בבבל: ורשאי להקל עד פרסה, ולפיכך פירשו מה שפירשו. וכע״ז בבבלי כתובות ס״ז ב׳ שפירשו שם בציפורי בבשר ציפורים, ובתוספתא ובירושלמי הכוונה למשקל ציפורי, עיין מ״ש לעיל ח״א, עמ׳ 185 ואילך.

61-62. אין מחייבין אותו להיות עומד ומחזיר מפרק ומטען. כלומר, אין מחייבין אותו להיות עומד ומחזר אחרי מצות פריקה וטעינה, שנ׳ כי תפגע, ולמדים פריקה וטעינה מאבידה, עיין ריטב״א ושטמ״ק כאן ל״ג א׳. ויפה העיר במנ״ב על הברייתא בחולין קל״ט ב׳: יכול יחזור בהרים ובגבעות כדי שימצא קן, ת״ל כי יקרא וכו׳. ועיין בלשון הבבלי בברכות נ״ג ב׳: כדרך שמחזרים על המצות. ובמס׳ כלה פ״ג, הוצ׳ היגר עמ׳ 218: כל המצות שאין אדם מחויב אלא אם כן באה לידו, דכתיב כי תפגע שור אויבך וכו׳.

62-63. וכי תראה, יכול שנים ושלשה מיל וכו׳. מכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 323, ספרי כי תצא פיס׳ רכ״ב, עמ׳ 255, ירושלמי כאן פ״ב הי״א, ח׳ ע״ד,⁠¹ מכילתא דרשב״י כ״ג, ה׳, עמ׳ 215 (במה״ג), מדרש תנאים, עמ׳ 132, בבלי ל״ג א׳. ובס׳ הנר לר״ז אגמאתי (82 ע״ב) שם: תנו רבנן בתוספת בבא מציעא דנזיקין כי תראה יכול אפילו מרחוק וכו׳, והעתיק את לשון הבבלי, אלא שציין למקור, כרגיל אצלו. והגירסא ״מלא מיל״ שבמקבילות יותר נוחה, והרבותא היא שאפילו במלוא מיל פטור מלהזדקק.

63. אפלו בתוך ארבע אמות. המלה ״אפלו״ היא, כנראה, ט״ס וצריך למוחקה.

64. אחד משבעה ומחצה במיל, וזהו ריס. בכי״ע (מנוקד): זה הריס. מקורות הנ״ל, ועיין מ״ש לעיל ב״ק פ״ח הערה 12.
ואשר לפירוש המלה וודאי בעיני שהכוונה למרוץ הסוס, כעין מה שפירש גייגר בתוספות ערוך השלם ערך אספריתא, עמ׳ 49. ותרגומו המדוייק הוא: איצטדיון, כלומר, אחד משבעה ומחצה למיל. ובן זמנו של משנתנו Dio Cassius מחשב בקביעות שבעה ומחצה איצטדיות למיל (XXXIII 17.7 LI. 19. 6) מפני שכן היה ארכו של האיצטדיון המפורסם ביותר, האיצטדיון האולימפי. ועיין במלונו של Liddell and Scott ערך στάδιον, ואצל Hultsch בספרו Metrolog. Script. Reliquiae עמ׳ 195, ערך μίλιον.

64-65. אוהב לטעון, ושונא לפרוק, מצוה לפרוק עם השונא, שלא לשבור את לבו. וכ״ה בד. ובכי״ע: כְדֵי לשבור את לבו. והניקוד תכופות סימן, שיש כאן תיקון. והוא כנראה ע״פ הבבלי שגרס: כדי לכוף את יצרו. אבל בס׳ הנר לר״ז אגמאתי, 82 ע״א, מעתיק מן הבבלי: כדי לכוף את יצרו. ס״א שלא לשבר את לבו. ולפ״ז נראה שבסיפא העיקר הוא כמו שלפנינו בתוספתא, והכוונה שלא לשבור את לב השונא¹ שיבהל ויפחד שיעזב אותו אחרי שיטפל באוהב, עיין בלשון הר״מ פי״ג מה׳ רוצח וש״נ ה״ב ולהלן שם בסוף הפרק.
ולעצם ההלכה הרי הגירסא בבבלי היא: אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. והגירסא שלנו בתוספתא קשה, שהרי מצות פריקה קודמת למצות טעינה (מכילתא דרשב״י משפטים כ״ג, ה׳, עמ׳ 215, ועוד) ולמה לי הטעם של שבירת הלב. וכן הגיהו המפרשים בתוספתא ע״פ הבבלי. אבל וודאי אין כאן, שהרי הגירסא שלפנינו (״אוהב לטעון ושונא לפרוק״) מקויימת גם ע״י ד וכי״ע. ושמא יש לפנינו השמטה ע״י הדומות, וצ״ל: אוהב לטעון ושונא [לטעון. אוהב לפרוק ושונא] לפרוק, מצוה לפרוק עם השונא. ומדברים בטעינה וטעינה ופריקה ופריקה. ובמכילתא דרשב״י הנ״ל, עמ׳ 215: אין לי אלא אחיך, אויבך מנין וכו׳ אם כפפת את יצרך לעשות שונאך אוהבך מבטיחך אני שאני עושה שונאך אוהבך. ועיין ספרי כי תצא פיס׳ רכ״ב, סוף עמ׳ 255, פיס׳ רכ״ה, עמ׳ 257. ועיין בתוספות פסחים קי״ג ב׳, ד״ה שראה.

65-66. שונא שאמרו שונא שבישראל ולא שונא שבאומות. לפי פשוטו פירושו שונא שאמרו לעיל שהוא קודם, הוא דווקא בשונא שבישראל, אבל בשונא גוי אין לו דין קדימה, כמו שפירש בח״ד. ועיין להלן בסמוך. ושמא הכוונה למקרא, כלומר שונא שאמרו בתורה אין הכוונה לגוי, שהלכה בידוע שהוא שונא את ישראל, אלא לשונא ישראל, אבל בגוי סתם אין הדין כן, אלא כמפורש להלן.

66-67. ראה חמורו של גוי חייב ליטפל בו, כדרך שמיטפל בשל ישראל. בבלי ל״ב ב׳. ועיין בהערות הרח״ש האראוויטץ למכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 325. ועיין ירושלמי פ״ב סהי״א, ח׳ ע״ד, ובבלי הנ״ל. ועיין מ״ש להלן, שורה 82, ד״ה הגוים והרועים.

67. אם היה טעון יין נסך וכו׳. בבלי ל״ב ב׳.

67-68. ראה מים שהן שוטפין וכו׳. בבלי ל״א א׳.

69-70. מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון, ר׳ שמעון או׳ אף לטעון. פיסקא ממשנתנו פ״ב מ״י. וכן סובר ר׳ מאיר (כת״ק) במכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 326. ובאמת לא נזכרה טעינה בתורה ו״הקם תקים עמו״ אפשר לפרש, פרוק את המשא מן הנופל (שנפל הוא והמשא עליו, עיין בבלי ל״ב סע״א) והקים את הנופל, אבל בבבלי (ל״ב א׳ הנ״ל) תפסו כדבר פשוט ש״הקם תקים עמו״ הכוונה לטעינה, כלומר, אחרי הפריקה יקים את הבהמה ויחזור ויטעון אותה. ופירשו שם שכל המחלוקת היא אם מקבל שכר על הטעינה, ולר״ש שתיהן שוות, ושתיהן בחנם, ולחכמים פריקה בחנם, וטעינה בשכר. וכן במכילתא הנ״ל: לפי שהוא אומר הקים תקים עמו, אין לי אלא טעינה וכו׳. ולהלן שם: ר׳ יהודה בן בתירא אומר עזוב תעזוב עמו, זו פריקה, הקם תקים עמו, זו טעינה. וכן בספרי כי תצא פיס׳ רכ״ב, עמ׳ 256. ועיין להלן.

70. שנ׳ עמו, עמו על גבי החמור דברי ר׳ שמעון. כלומר, תקים עמו את המשא על גבי החמור, והיינו אחרי הפריקה טעון עד כמה שהחמור יכול לטעון. וכן בתרגום ירושלמי דברים כ״ב, ד׳: ומפרק תפרוק עמיה ומטען תטעני עמיה. וכן במכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 326: עזוב תעזוב עמו זו פריקה, הקם תקים עמו זו טעינה. מכאן היה ר׳ שמעון בן יוחי אומר כשם שהפריקה מן התורה כך טעינה מן התורה. וכע״ז בירושלמי פ״ב הי״א, ח׳ ע״ד.

70-71. וחכמים או׳ עמו אתה בשכר. כלומר, אתה משתתף עמו ומשלם לו שכר בעד הטעינה, ולא כפועל בטל, אלא שכר גמור כפועל. ואם יכול לשכור פועלים גויים אינו נזקק לו, מה שאין כן בפריקה שמצווה מן התורה לפרוק, ופורק בחנם. ואם אין שם איש חייב לטעון משום הכלל ששנינו לעיל שורה 68: כל דבר שיש בו משם חסרון כיס וכו׳, ובאבידה כזו מקבל שכר כפועל, כשם שמקבל בגודר מים ששנינו לעיל בסמוך, עיין בפרישה טחו״מ סי׳ רס״ו אות ג׳. ועיין מכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 325, שורה 9, מכילתא דרשב״י שם, כ״ג, ה׳, עמ׳ 215, שורה 15, בבלי ל״ב א׳, ל״ג א׳.

71. וכשם שמצוה על בהמת עצמו, כך מצוה על בהמת חבירו. וכ״ה בד ובכי״ע. ו״מצוה״ לאו דווקא, והכוונה כשם שנוהג בבהמת עצמו. ועכשיו, עד סוף הפרק, אנו חוזרים למציאה, והיינו כשם שנוהג¹ בבהמת עצמו, כך נוהג בבהמת חבירו, וזן אותה וטורח בה כבבהמת עצמו.

71-72. חבירו שטעה תופסו בידו וכו׳. בבלי ב״ק פ״א ב׳, אלא שכאן מוסיף שתופסו בידו ואינו מסתפק בהוראות גרידא. ועיין ירושלמי יבמות פט״ז ה״ג, ט״ו ע״ג (והגירסא שם משובשת), ועיין ספרי כי תצא סוף פיס׳ רכ״ג, בבלי ע״ז כ״ו ב׳, סנהדרין ע״ג א׳. ועיין תוספות ע״ז הנ״ל, ד״ה אני, ובס׳ הנר לר״ז אגמאתי (35 ע״א) מעתיק את לשון הבבלי בשם התוספתא, כלומר מציין למקור, כרגיל אצלו.

73. הוא עצמו שטעה מפסג וכו׳. ירושלמי כתובות פי״ג ה״ו, ל״ו ע״ב, בבלי ב״ק הנ״ל.

74. שעל מנת כן הנחיל יהושע וכו׳. ירושלמי ובבלי הנ״ל, ובבבלי שם שאלו, והרי מדאורייתא הוא, עיי״ש.

75. אבידת רבו ואבידת אביו וכו׳. משנתנו פ״ב מי״א.

75-76. ואם היה אביו שקול כרבו וכו׳. בכי״ע: שקול כנגד רבו. וכ״ה במשנתנו הנ״ל ברוב כתה״י. וכ״ה גם בפיסקא בירושלמי הוריות פ״ג ה״ח, מ״ח ע״ב. והעמידוה שם: כשהיה חצי תלמודו מזה וחצי תלמודו מזה. כלומר, אביו שקול כנגד רבו, פירושו שלימדו חכמה כרבו, ואין פירושו שאביו חכם כרבו, שאם כן ״מה מועיל״, והרי סוף כל סוף רבו שלימדו חכמה הביאו לחיי העולם הבא. ועיין בח״ד שהאריך. ועיין בתיו״ט ובמלא״ש במקומו.

76-77. רבו שלימדו תורה, לא רבו שלימדו אומנות. להלן הוריות פ״ב ה״ה. ובכי״ע שם: רבו שלימדו חכמה ולא רבו וכו׳. ועיין להלן.

77. ואי זה זה רבו, שלימדו ופתח לו תחלה. וכ״ה בד. ובכי״ע: ואיזהו זה שפתח לו תחילה. ובירושלמי כאן פ״ב הי״ג, ח׳ ע״ד: אי זהו רבו שלימדו חכמה כל שפתח לו תחילה, דברי ר׳ מאיר. וכ״ה בירושלמי הוריות פ״ג ה״ז, מ״ח ע״ב. ובירושלמי מו״ק פ״ג ה״ז, פ״ג ע״ב: אי זהו רבו כל שפתח לו תחילה דברי ר׳ מאיר.

77-78. ר׳ מאיר אומ׳ רבו שלימדו חכמה, לא רבו שלמדו מקרא. להלן הוריות פ״ב הנ״ל: לא רבו שלימדו תורה. וכ״ז חסר בירושלמי ב״מ מו״ק והוריות הנ״ל. ובבבלי כאן ל״ג א׳: תנו רבנן רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר׳ מאיר. ולפ״ז ״חכמה״ כאן פירושו ״תלמוד״, עיין ברש״י במקומו.

78-79. ר׳ יהודה או׳ כל שרוב תלמודו ממנו. המלה ״ממנו״ נשמטה בכי״ו בטעות וישנה בד, בכי״ע (״הימנו״) ובמקבילות. וכ״ה להלן הוריות, ירושלמי ובבלי הנ״ל.

79. שהאיר עיניו במשנתו. וכ״ה בד, בכי״ע ולהלן הוריות הנ״ל. וכ״ה בירושלמי ב״מ (בהוצ׳ שלפנינו) והוריות הנ״ל. ובירושלמי מו״ק הנ״ל: כל שהאיר עיניו במשנתו אפילו בדבר אחד. וכ״ה גם בשרי״ר שם. ובכי״ל חסרות המלים ״אפילו בדבר אחד״ ונוספו בגליון. ובבבלי כאן הנ״ל: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו. וכן יוצא גם מסוגיות הירושלמי הנ״ל. ובירושלמי כאן כיר״ז: כל שהאיר עיניו אפי׳ בדבר אחד במשנתו.

79-80. אבידת אביו ואבידת אמו, אבידת אביו קודמת לאבידת אמו. עיין במשנתנו סוף כריתות ומ״ש להלן. וכל הברייתא בשם התוספתא באו״ז ב״מ סי׳ צ״ח, ט״ו ע״ב. וכנראה שלא הביאה אלא משום ההלכה הבאה שלא נמצאת במקום אחר.

80-81. בזמן שהיא תחתיו, הא אינה תחתיו שניהם שוין. בח״ד מעיר: כיוצא בה מצאנו בפ״ק דקידושין (ל״א א׳) וכו׳. ועיין ירושלמי הוריות פ״ג ה״ז, מ״ח ע״ב. ובח״ד הקשה למה שניהם שוין, הרי אמרו (עיין להלן בסמוך): אבידת האיש ואבדת האשה אבידת האיש קודמת. אבל ברור שלא אמרו אלא בשאינו יכול לקיים שניהם, והאיש קודם משום שישנו בכל המצוות ובתלמוד תורה, אבל ביכול לקיים שניהם, ואינו אלא עניין של כבוד אין דין קדימה לאיש.

81. אבידת האיש ואבידת האשה, אבידת האיש קודמת וכו׳. משנתנו סוף הוריות, תוספתא שם פ״ב ה״ה.

82. הגוים, והרועים בהמה דקה ומגדליה, לא מעלין ולא מורידין. בבלי ע״ז י״ג ב׳, כ״ו סע״א, סנהדרין נ״ז א׳. ולעיל יבמות, עמ׳ 23 ואילך, הסכמתי לפירושו של בן ציון כ״ץ שמדברים כאן בבהמות של הרועה והגוי, ולא בגופם. ואלה הם דברי הבל, שהרי מפשוטו של לשון מוכח שמדברים בגופם ולא בממונם. וכן ברור מסוגיות הבבלי הנ״ל. והלכה זו באה לכאן מפני שאמרו לעיל שורה 71: חבירו שטעה וכו׳, וצויין שם לדברי הספרי כי תצא סוף פיס׳ רכ״ג, עמ׳ 256: והשבותו לו אף את עצמו אתה משיב לו. ולפיכך אמרו כאן שאין אתה מצווה על השבת גופם של גויים ושל רועי בהמה דקה, ואם נפלו לבור אין מעלין אותן. ועיין מ״ש לעיל שורה 66, ד״ה ראה חמורו של גוי, ועיין בתוספות ע״ז כ״ו ב׳, ד״ה אני. ועיין מה שהאריך בזה הגר״י שור במשנת ר׳ יעקב, עמ׳ 39, סי׳ מ״ד.

82-83. המינין, והמשומדין, והמסורות, מורידין ולא מעלין. בבלי ע״ז כ״ו ב׳. ושאלו שם אם מורידין אותם כל שכן שאין מעלין אותם. ותירצו שאין מעלין כוונתו שאם היתה מעלה בבור מגררה, או שאם היה שם סולם מסלקו. ופירש״י: והאי לא מעלין דקאמר אין מניחין לעלות קאמר. ואף פירוש זה קשה שאם מורידין בידים, מכל שכן שמותר למנוע אותם מלעלות. והר״ח מפרש את תירוצי הגמרא: כלומר, והיו באין בעלילות אבל לא היו הורגין אותם בידים. ולכאורה לשונו קשה, והריגה בידים מאן דכר שמיה. וקרוב לוודאי שהוא פירש שכוונת התלמוד היא שאין מעלין פירושו של מורידין הוא, כלומר, מונעין מהם את העלייה, אבל לא מורידין אותם בידים לבור. וכן הביא הריטב״א בשם יש מפרשים. ולשיטת הר״ח הורדה לבור הריגה בידים היא, כמפורש בבבלי סנהדרין ע״ז א׳ (ומדברים בבור שיש בו הבל) ופסקה הר״מ בפ״ג מה׳ רוצח וש״נ.
ולפ״ז לא נזכר כאן כלל בדברי הר״ח שהורדה לבור גרם הריגה הוא. אבל בשו״ת הרא״ש כלל י״ז סי׳ א׳¹ הבין אחרת את דברי הר״ח.