×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) מודה ר׳ שמעון בן אלעזר בכלי באנפיריא גשמשתמש בהן, דוחייב. הואילו הן כלי ואנפיריא, זבדי חמחטין, טוצנורות, ומחרוזות של קרדומות. וכן היה יר׳ שמעון בן יאלעזר יבאומ׳ כל יגאילו שאמרו ידהרי שלו, אימתי, בזמן שמצאן אחד אחד, אבל אם מצאן שנים שנים חייב להכריז.
א. לעזר | ש אליעזר א ד אלעזר.
ב. אנפיריא | א ש אנפוריא ד אנפיריה.
ג. שמשתמש | ש שנישתמש (היו״ד תלויה) ד שמשתמשו.
ד. וחייב | א חייב [לְהַכְרִיז] ש ד חייב [להכריז].
ה. ואילו | ד ואלו.
ו. אנפוריא | א ש אנפוריא ד אנפרי׳.
ז. בדי | א ש בדין.
ח. מחטין | א ומחטין.
ט. וצנורות | א וצינורות ד וצנריון.
י. ר׳ שמעון | א ר׳ שמע׳.
יא. לעזר | א ד אלעזר.
יב. אומ׳ | ד אומר.
יג. אילו | א אלה ד אלו.
יד. הרי שלו | א הרי [אילו] שלו ד הרי [אלו] שלו.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
מודה רשב״א בכלי אנפוריא שמשתמשין בהן וחייב ואלו הן כלי אנפוריא בדי מחטין וצנוריון ומחרוזות של קרדומות וכן היה ר״ש בן אלעזר אומר כל אלו שאמרו הרי אלו שלו אימתי בזמן שמצאן אחד אחד אבל אם מצאן שנים שנים חייב להכריז וכן היה רשב״א אומר המציל מפי הארי ומפי הזאב ומפי הדוב ומשלוליתו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא באסרטיא ובפלטיא גדולה [הרי אלו] שלו מפני שהבעלין מתייאשין מהן.
אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז. אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, מָצָא פֵרוֹת מְפֻזָּרִין, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה, כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי, חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד. מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל כְּלֵי אֶנְפּוֹרְיָא אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז.
וְאֵלוּ חַיָּב לְהַכְרִיז, מָצָא פֵרוֹת בִּכְלִי אוֹ כְלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא, מָעוֹת בְּכִיס אוֹ כִיס כְּמוֹת שֶׁהוּא, צִבּוּרֵי פֵרוֹת, צִבּוּרֵי מָעוֹת, שְׁלשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן, כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז.
שמשתמש וכו׳. עיין בבלי כ״ד א׳.
מחטין וכו׳. ירוש׳ פ״ב ה״ב, ח׳ ע״ב, בבלי כ״ד א׳.
אימתי וכו׳. בבלי הנ״ל.
בכלי אנפיריא. כלים הנמכרים בשוק, שבאים מבית החרושת בדוגמא אחת.
שמשתמש בהן וכו׳. כלומר, ובעליהם יכולים להכיר אותם בטביעות עין חייב להכריז, שמא הן של ת״ח שמחזירים לו כלים בטביעת עין. ועיין בבה״א.
בדי מחטין וכו׳. ובכל כלים הללו אינו שייך לא שימוש (מבלי שיפרידן) ולא טביעת עין.
שנים שנים חייב להכריז. משום שמניין סימן הוא.
1. מודה ר׳ שמעון בן לעזר בכלי אנפיריא וכו׳. וכ״ה (״אנפיריא״) בד ולהלן בסמוך. ובכי״ע ובכי״ש ובמשנתנו ריש פרק ב׳ לנכון: אנפוריא, עיין להלן.
שמשתמש בהן וחייב. וכ״ה בד (אלא ששם: שמשתמשו). ובכי״ע: שמשתמש בהן חייב להכריז. וכן בכי״ש: שנשתמש (ובין השורות תלוי יו״ד, כלומר, קרי: שנישתמש) בהן חייב להכריז, והיא היא.
ובמשנתנו הנ״ל: ר׳ שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז. והכוונה לכלים הנמכרים בשוק1 והם באים מבית החרושת בדוגמא אחת, וכולם שווים. ועל כך מוסיפה התוספתא שאם כבר השתמש בהן, ובעליהן יכולים להכיר אותם בטביעות עין, חייב להכריז, שמא הם של ת״ח שמחזירים לו אבדה בטביעות עין, כירושלמי פ״ב ה״ט, ח׳ רע״ד, ובבלי כ״ג סע״ב, שבת קי״ד א׳ (בשם ר׳ יוחנן). ופשיטא שהלכה זו היא בכלים דווקא, אבל לא בפירות וכדומה, עיין בבבלי הנ״ל ובשטמ״ק שם. ויש מצריכים מקומות שת״ח מצויים שם.
ובבבלי הנ״ל: מאי אנפוריא וכו׳, כלים חדשים שלא שבעתן העין. ולהלן שם כ״ד א׳: מודה ר״ש בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז, והיא לכאורה, הברייתא שלנו, ועיין להלן.
2. כלי אנפיריא, בדי מחטין, וצנורות, ומחרוזות של קרדומות. וכ״ה בכי״ש (אלא ששם: אנפוריא) ובד: אנפרי׳ בדי מחטין וצנוריון (צ״ל: וצנוריות). ובכי״ע: אנפוריא בדין ומחטין וצינורות (וצ״ל: וצינוריות) וכו׳. ובירושלמי פ״ב ה״ב, ח׳ ע״ב: אמרה ר׳ יוחנן, ותני לה, ואילו הן כגון בדי מחטין וצינוריות ומחרוזות של קרדומות. ובבבלי הנ״ל (כ״ד א׳): ואילו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז, כגון בדי מחטין וצינוריות ומחרוזות של קרדומות. ומשמע מלשונה שבכלים הללו אין שביעת עין כלל, שאם לא כן מניין לו למוצא שהבעלים לא שבעו עיניהן בהן, ולא אמרו שביעת עין אלא בכלים חדשים אחרים, עיין בירושלמי הנ״ל ובבבלי כ״ד סע״ב (ונתחלפו שם המסורות).
והברייתא שלפנינו עונה על משנתנו, על כלי אנפוריא שאינו צריך להכריז, ובבדין ובמחרוזות אינו שייך לא שימוש (בלי שיפרידן) ולא שביעת עין.
3. אימתי, בזמן שמצאן אחד אחד וכו׳. בבלי כ״ד א׳. ועיין בבאור הגר״א חו״מ סי׳ רס״ב ס״ק כ״ג.
1. ἐνπορια עיין מ״ש ברבעון ״אשכולות״ ס״ג, ירושלים תשי״ט, עמ׳ 77, הערה 3.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ב) וכן היה אר׳ שמעון בן לעזר אומ׳ המציל מפי בהארי, ומפי גהזאב, דומשניתו של ים, הומשניתו של נהר, המוציא ובאסרטיא ובפלטיא גדולה, זהרי אילו חשלו, מפני טשהבעלים ימתיאשין מהן.
א. ר׳ שמעון בן לעזר אומ׳ | א ר׳ שמע׳ בן אלע׳ אומ׳ ד ר׳ שמעון בן אלעזר אומר.
ב. הארי | ש ארי.
ג. הזאב | א ד הזאב [ומפי הדוב].
ד. ומשניתו1 | א משלוליתו ד ומשלוליתו.
ה. ומשניתו2 | א ומשלוליתו ד ומשלולתו.
ו. המוצית באסרטיא | א והמוצא באיסרטיא ד המוציא באסרטייא.
ז. הרי אילו | ד ח׳.
ח. שלו | כ״ה א ד. ב ח׳.
ט. שהבעלים | ד שהבעלין.
י. מתיאשין מהן | א מתייאשין הימנו.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
מצא חתיכות של בשר ומחרוזות של דגים וחביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים אין חייב להכריז כתוב בחרש ונתון על פי חבית בנייר ונתון על פי עגול חייב להכריז. מצא כריכות ברשות היחיד חייב להכריז ברשות הרבים אין חייב להכריז האלומות בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים חייב להכריז מצא פירות צבורין חייב להכריז מפוזרין אין חייב להכריז מקצתן צבורין ומקצתן מפוזרין חייב להכריז מצא מעות עשויות מגדלות חייב להכריז מפוזרות אין חייב להכריז מקצתן מגדלין ומקצתן אין מגדלין חייב להכריז וכמה הוא מגדל ג׳ מטבעות זה על גבי זה. מצא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות חייב להכריז מקצתן בכלי ומקצתן בארץ מקצתן בכיס ומקצתן בארץ חייב להכריז מצא דבר שיש בו סימן בצד דבר שאין בו סימן חייב להכריז אם בא בעל סימן ונטל את שלו זכה זה בדבר שאין בו סימן.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

מפי הארי וכו׳. ירוש׳ שקלים פ״ז ה״ג, נ׳ ע״ג, בבלי הנ״ל, ע״ז מ״ג א׳.
4. וכן היה ר׳ שמעון בן לעזר אומ׳ המציל וכו׳. וכ״ה בשמו בבבלי כ״ד א׳, ע״ז מ״ג א׳, ובירושלמי שקלים פ״ז ה״ה, נ׳ ע״ג, בנספח לבבלי שם פעמיים,⁠1 וכן יוצא גם מן הירושלמי כאן פ״ב סה״ב, ח׳ ע״ב, כפירושו הנכון של בעל נוע״י, אבל בנוסח הירושלמי בשקלים שם הובאה ברייתא זו כסתם, וכ״ה גם בשרי״ר שם, עמ׳ 138, 139. וכן בירושלמי ב״ק פ״י רה״ב, ז׳ סע״ב: תני המציל מן הגייס מן הדליקה וכו׳, עיי״ש.
ברם בירושלמי ב״ק לא נזכרו ״איסרטיא ופלטיא״, והברייתא היא ככולי עלמא, ולא נחלקו החכמים על רשב״א אלא במקום שהרבים מצויים שם.⁠2
5. ומשניתו של ים, ומשניתו של נהר וכו׳. וכן בירושלמי שקלים הנ״ל: משונת הים, משונת הנהר וכו׳. ובשרי״ר, עמ׳ 139: ומשונית הים ומשונית וכו׳. ובנספח לבבלי שם (ד״ו רפ״ב): משונות הים ומשונות הנהר וכו׳. ופירשו במשנת אהלות פי״ח מ״ו: ואי זו היא השונית, כל מקום שהים עולה בזעפו. ועיי״ש פ״ז מ״א, ובהוצ׳ ר״א גולדברג, עמ׳ 54, ובהערות שם, ומ״ש ר״ח אלבק בהשלמות ותוספות למשנת אהלות, עמ׳ 540 ואילך.
ובד ובכי״ע כאן: משלוליתו של ים ומשלוליתו של נהר. ובירושלמי ב״ק הנ״ל: משנונית הים משלולית הנהר וכו׳. ובבבלי הנ״ל: מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר. ועיין מ״ש לעיל פאה, עמ׳ 133, והבאתי שם את דעתו של לעף שפירש ״שלולית״ מפל המים, כלומר, שהמים שוטפים בחזקה מלמעלה למטה. ולעצם העניין עיין לעיל ח״ו (כתובות), סוף עמ׳ 317 ואילך.
6. ובפלטיא גדולה. בבבלי מוסיף: ובכל מקום שהרבים מצויין שם.
הרי אילו שלו. בכי״ו נשמטה המלה ״שלו״ בט״ס, וישנה בד, בכי״ע ובמקבילות.
1. כגי׳ כי״מ, עיין דק״ס שם, עמ׳ 63, ובהוצ׳ ר״א סופר, עמ׳ 55.
2. עיין בבלי כאן כ״ד א׳, כ״ו א׳ ומ״ש להלן הי״ד, שורה 26–27 ד״ה מצא בבית, ועיין מ״ש לעיל כתובות, עמ׳ 318, הערה 16. 318, הערה 16.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
 
(ג) מצא אחתכות של בשר, בגוחתכות של ד[דגים], ודג נשוך, ההרי אילו שלו. מחרוזות של בשר, וומחרוזות של דגים, וחביות של יין, ושל שמן, ושל תבואה, ושל גרוגרות, ושל זזתים, חאין חייב להכריז.
א. חתכות | א ד חתיכות.
ב. וחתכות | א וחתיכות.
ג. וחתכות - בשר | ד ח׳.
ד. [דגים] | כ״ה א. ב ח׳.
ה. הרי אילו שלו | א חייב להכריז.
ו. ומחרוזות | ד ומחרוזו׳.
ז. זתים | א ד זיתים.
ח. אין | א אינו.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
המוצא סלע ואמר לו חבירו סלע זו חדשה היא נירונית היא של מלך פלוני היא לא אמר כלום שאין סימן למטבע ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה לא אמר כלום אלא הרי היא של מוצאה מצא באשפה חייב להכריז שדרך האשפה להטלטל.
חתכות וכו׳. בבלי כ״ג ב׳. ועיין במשנ׳ רפ״ב.
של יין וכו׳. עיין בבלי הנ״ל.
6-7. מצא חתכות של בשר, וחתכות של [דגים], ודג נשוך. כ״ה גם בכי״ע, ולפנינו נשמטה המלה ״דגים״ בטעות. ובד יש כאן השמטה. ועיין להלן גירסת הבבלי.
7. הרי אילו שלו. בכי״ע: חייב להכריז. ובמשנתנו ריש פרק ב׳: אלו מציאות שלו וכו׳, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר. ושאלו עליה בבבלי כ״ג ב׳: ותהוי חתיכה גופא סימן? או דדפקא, או דאטמא,⁠1 מי לא תניא מצא חתיכות בשר,⁠2 חתיכות דגים, ודג נשוך חייב להכריז וכו׳, דיקא נמי דקתני דומיא דדג נשוך (כלומר, שיש בו סימן).
והנחתי את גירסת כי״ו כמו שהיא, משום ספק שמא נקטה את לשון משנתנו, ובאין בהן סימן, ודג נשוך פירושו נשוך ע״י קרס החכה, וצידה ע״י חכה (בניגוד לרשת) אינו סימן. וצ״ע.
7-8. מחרוזות של בשר, ומחרוזות של דגים וכו׳. וכ״ה גם בכי״ע, ובד יש כאן השמטה. ובמשנתנו ריש פרק ב׳ לא נזכרו אלא מחרוזות של דגים. והעירו בתוספות כ״ג ב׳ וחולין צ״ה ב׳ ובתוספות הרא״ש כ״א א׳ שהוא הדין במחרוזות של בשר, כמו ששנינו בתוספתא. ועיין גם מ״ש ר״ב אשכנזי בשטמ״ק כ״ג ב׳, ד״ה וליהוי.
ולהלן מכשירין ספ״א: מחרוזות (כלומר, של בשר, עיי״ש) הולכין אחר הרוב אוכלי בשר. ומכאן שאם רוב אוכלי בשר הם גויים אין כאן סימן לכשרות. ועיין מ״ש לעיל ח״ב (שביעית), עמ׳ 552.
8. וחביות של יין, ושל שמן וכו׳. בבבלי כ״ג ב׳ הקשו על ברייתא זו ממשנתנו פ״ב סמ״ב: כדי יין וכדי שמן חייב להכריז, ותירצו כמה תירוצים, עיי״ש.
1. עיין דק״ס, עמ׳ 60, הערה ג׳, ובעה״ש ח״ג, עמ׳ קי״ד, ערך דפק.
2. כגי׳ כי״ר א׳, עיין דק״ס, עמ׳ 61, הערה ד׳.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
 
(ד) כתוב אבחרש בונתון על פי חבית, בנייר, ונתון על פי געגול, חייב להכריז.
א. בחרש | א בחרס.
ב. ונתון (ב״פ) | א ונתן.
ג. עגול | א עיגול.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהתוספתא כפשוטהעודהכל
מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שיכול לומר של אמוריין הן מצא בחור או בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית אם היה מפולש כולו לחוץ אף מה שחציו ולפנים שלו אם היה מפולש כולו לפנים אף מה שחציו ולפנים שלו אם היה מפולש כולו לפנים אף מה שחציו ולחוץ של בעל הבית מצא בין פצים לפצים מן האגוף ולחוץ שלו מן האגוף ולפנים של בעל הבית.
מָצָא אַחַר הַגַּפָּה אוֹ אַחַר הַגָּדֵר גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין, אוֹ בִשְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. מָצָא כְלִי בָּאַשְׁפָּה, אִם מְכֻסֶּה, לֹא יִגַּע בּוֹ, אִם מְגֻלֶּה, נוֹטֵל וּמַכְרִיז. מָצָא בְגַל אוֹ בְכֹתֶל יָשָׁן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מָצָא בְכֹתֶל חָדָשׁ, מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ, שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים, שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
9. כתוב בחרש ונתון על פי חבית, בנייר, ונתון וכו׳. כלומר, שכתב את שמו על החרס, או על הנייר, ונתן ע״פ החבית, כפירוש מנ״ב. ועיין לעיל מע״ש פ״ה סה״א, ומש״ש לעיל ח״ב, עמ׳ 778. והברייתא שלנו אינה עניין כלל למשנתנו פ״ב מ״א, ולרשום שבבבלי כ״ג ב׳. ועיין גם בפי׳ הר״ח שם.
ובירושלמי פ״ב רה״ב, ח׳ ע״ב: תני במשוקע בו (כלומר, על זה אמר ר׳ יהודה במשנתנו שאם מצא עיגול ובתוכו חרס חייב להכריז). הכא את מר במשוקע בו, וכא את מר בנתון בו דרך הינוח וכו׳. ופירש בפ״מ שהכוונה לתוספתא כאן, וכן פירש בנת״י במקומו. אבל הפירוש הנכון הוא בפי׳ הר״א פולדא שהכוונה לברייתא לעיל שבירושלמי. ומה שכתוב בירושלמי אח״כ: ואפילו ברשות הרבים בנתון דרך הינוח, היא שאלה, כמו שפירש בשדה יהושע במקומו, וכיוון לו מדעתו בנת״י שם, עיי״ש.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהתוספתא כפשוטההכל
 
(ה) מצא כריכות ברשות היחיד חייב להכריז, אברשות הרבים, באין חייב להכריז. גהאלומות, בין ברשות היחיד דובין הברשו׳ הרבים, חייב להכריז.
א. ברשות2 | א [מצא] ברשות.
ב. אין | א אינו.
ג. האלומות | א והאלומות.
ד. ובין | ד בין.
ה. ברשו׳ | א ד ברשות.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
מצא בבית אם שרו בו אורחין לפניו הרי אלו שלו ואם לאו הרי אלו של בעל הבית מצא בה בחנות עד מקום שדרך בני אדם רגילין ליכנס הרי אלו שלו יתר על כן הרי אלו של בעל הבית הלוקח בהמה מחבירו ומצא עליה דבר שיש בו שוה פרוטה חייב להכריז המוצא שוה פרוטה חייב להכריז פחות משוה פרוטה אין חייב להכריז שנאמר שלמה מה שלמה מיוחדת דבר שיש בו שוה פרוטה חייב להכריז כך כל דבר שיש בו שוה פרוטה חייב להכריז פחות משוה פרוטה אין חייב להכריז.
כריכות וכו׳. ירוש׳ פ״ב ה״א, ח׳ ע״א, בבלי כ״ב ב׳ ועיין במשנ׳ פ״ב מ״ב; בבלי כ״א א׳.
10. מצא כריכות ברשות היחיד וכו׳. ירושלמי פ״ב ה״א, ח׳ ע״ב, בבלי כ״ב ב׳. ועיין במשנתנו פ״ב מ״ב, ובבבלי כ״א א׳.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
 
(ו) מצא פירות צבורין חייב להכריז, מפוזרין, אאין חייב להכריז. מקצתן צבורין ומקצתן מפוזרין, חייב להכריז.
א. אין | א אינו.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
בראשונה כל הבא ונותן סימניה היה נוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהא זה נותן סימניה ומביא ראיה שאינו רמאי בראשונה היו מכריזין עליה ג׳ רגלים ואחר הרגל האחרון ז׳ ימים ומשחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין עליה ל׳ יום ומן הסכנה ואילך התקינו שיהא מודיע לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ולאנשי עירו ודיו.
וְעַד מָתַי חַיָּב לְהַכְרִיז. עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בוֹ שְׁכֵנָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שָׁלשׁ רְגָלִים, וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלשָׁה וְיַחֲזֹר שְׁלשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד.
אָמַר אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ. וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) עַד דְּרשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, עַד שֶׁתִּדְרשׁ אֶת אָחִיךָ אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמָּאי. כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל. וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יִמָּכֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ, רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. מַה יְּהֵא בַדָּמִים. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.
מקצתן צבורין וכו׳. עיין בבלי כ״ה א׳.
12-13. מקצתן צבורין ומקצתן מפוזרין וכו׳. עיין בברייתות שלהלן ובבלי כ״ה א׳.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
 
(ז) מצא מעות עשויות מגדלות, חייב להכריז, מפוזרות, אאינו חייב להכריז. מקצתן מגדלין ומקצתן אין מגדלין, חייב להכריז. וכמה הוא במגדל, שלשה גמטבעות זה דעל גבי זה.
א. אינו | ש אין.
ב. מגדל | א מגדלין.
ג. מטבעות | ש מטביעות ד מטבעו׳.
ד. על גבי | א על גב.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
המוצא מציאה אם יש בה כדי להחזיר לבעלים בשוה פרוטה ולגבות שכרה ממנה מטפל ממנה ואם לאו מניחה במקומו איזו היא אבידה מצא קרדום באסרטיא וטלית באסרטיא ופרה רועה בין הזרעים הרי זו אבדה טלית מונחת בצד הגדר וחבית מונחת בין הגדר וחמור רועה בין עשבים אין זה אבדה מצאן ג׳ ימים זה אחר זה הרי זו אבדה.
אֵיזוֹ הִיא אֲבֵדָה, מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ, אֵין זוֹ אֲבֵדָה. חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים, הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה. הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם. הָיָה בָטֵל מִסֶּלַע, לֹא יֹאמַר לוֹ תֶּן לִי סֶלַע, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין, מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵית דִּין. אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין, בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה, שֶׁלּוֹ קוֹדֵם.
מגדלות וכו׳. ירוש׳ פ״ב ה״ג, ח׳ ע״ב; בבלי הנ״ל.
שלשה מטבעות וכו׳. עיין במשנ׳ פ״ב מ״ב.
13. מצא מעות עשויות מגדלות וכו׳. עיין ירושלמי פ״ב ה״ג, ח׳ ע״ב, ובבלי כ״ה א׳. ובס׳ יחוסי תנאים ואמוראים כת״י, ערך ר׳ יצחק מגדלאה: וגרסי׳ נמי באילו מציאות, מצא ג׳ מטבעות זה על גב זה (כלומר, משנתנו פ״ב מ״ב), א״ר יצחק מגדלאה והוא שעשויין כמגדלין, ותני נמי הכי בתוספתא פ׳ (= פרק) מודה ר׳ שמעון בן אלעזר מצא מעות עשויין כמגדלין חייבין להכריז, מפוזרין, אין חייב להכריז. ובירושלמי: רב יהודה אמר ג׳ מטבעות של ג׳ מלכים, אמר ר׳ אלעזר אפילו שלשתן של מלך אחד ועשויין גודלין וכו׳.
14. מקצתן מגדלין וכו׳. כדין פירות ששנינו לעיל בסמוך.
15. וכמה הוא מגדל, שלשה מטבעות זה על גבי זה. במשנתנו פ״ב מ״ב: צבורי מעות שלשה מטבעות זה על גב זה. ועיין בתוספות כ״ה סע״א, ד״ה הא. ועיין במלא״ש למשנתנו הנ״ל. ועיין מ״ש לעיל ח״ג (עירובין), עמ׳ 376.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
 
(ח) מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות, חייב להכריז, מקצתן בכלי אמקצתן בארץ, מקצתן בכיס ומקצתן בארץ, חייב להכריז.
א. מקצתן2 3 | א ומקצתן.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור יעשה ויאכל לא יעשה בה יותר ממה שהן אוכלין כל דבר שאין עושה ואוכל כגון אווזין ותרנגולין מיטפל בהן ג׳ ימים בעגלין ובסייחין ל׳ יום יתר על כן מוכרן בב״ד מצא ספרים קורא בהן אחד לל׳ יום לא יקרא בהן את הפרשה וישנה ולא יקרא בהן את הפרשה ויתרגם ולא יקראו ג׳ בכרך א׳ ולא יפתח בספר יותר מג׳ דפין סומכוס אומר בחדשים א׳ לג׳ יום בישנים אחד לשנים עשר חדש כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן כלי נחשת משתמש בהן בחמין אבל לא באור מפני שהוא משחקן מגריפות וקרדומות משתמש בהן בדבר הרך אבל לא בדבר הקשה מגריפה גורף בה את הטיט מדיחה ומניחה במקומה קרדומות מבקיע בו את העצים ובלבד שלא יבקע בו לא צנון ולא זית וכשם שאתה אומר באבדה כך אתה אומר בפקדון.
אָמַר אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ. וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) עַד דְּרשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, עַד שֶׁתִּדְרשׁ אֶת אָחִיךָ אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמָּאי. כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל. וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יִמָּכֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ, רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. מַה יְּהֵא בַדָּמִים. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.
מָצָא סְפָרִים, קוֹרֵא בָהֶן אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, גּוֹלְלָן. אֲבָל לֹא יִלְמֹד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה, וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ. מָצָא כְסוּת, מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְשׁוֹטְחָהּ לְצָרְכָּהּ, אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ. כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחֹשֶׁת, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצָרְכָּן, אֲבָל לֹא לְשָׁחֳקָן. כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית, לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. מָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטֹּל, הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל.
ולפניו פירות וכו׳. עיין בבלי כ״ה א׳.
חייב להכריז. עיין בבה״א.
מקצתן בכלי וכו׳. כלומר, אעפ״י שנשארו פירות בכלי, והייתי סבור לומר שפירות שמחוץ לכלי לא נפלו מן הכלי, אחרת היו נופלים כל הפירות, אעפ״כ חייב להכריז.
15-16. מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות, חייב להכריז. וכ״ה בד ובכי״ע. אבל בבבלי כ״ה א׳: הרי אילו שלו. ודייקו כן גם ממשנתנו שם. והקשו מן הסיפא להלן בסמוך, ותירצו שבמקום שיש סמוכין לדבר שמן הדבר שבצידו נפל, חייב להכריז. ומסתבר שגם לפנינו צ״ל: [אינו] חייב להכריז, כמו שהכריע בח״ד, וכן משמע מן הסיפא להלן. אבל וודאי גמור אין כאן, ושמא סוברת התוספתא שאין הבדל בין לפניו ובין לצדו (או כחילוקי הבבלי שם, אעפ״י שהתוספתא סתמה את דבריה), ועיין מ״ש להלן.
16. מקצתן בכלי, מקצתן בארץ וכו׳. בבלי כ״ה א׳. ולפי גירסת הבבלי ברישא, וכן לפי הגהת בעל ח״ד, מתפרשת בבא זו כפשוטה. אבל אם אנו מקיימים את גירסת הספרים ברישא, צריך לפרש שיש כאן רבותא, והיינו שאין אנו אומרים שהפירות שבחוץ אינן של בעל הכלי, הואיל ולא נשארו בכלי יחד עם שאר הפירות, אלא מניחים שהם החליקו ונשפכו. ועיין באוקימתות של הבבלי שם, ובתוספות ד״ה הא (בשם ר״ח).
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ט) מצא דבר אשיש בו סימן בצד דבר בשאין בו סימן, חייב להכריז. גאם דבא בעל סימן ונטל את שלו, זכה זה בדבר שאין בו סימן.
א. שיש בו | א שאין בו.
ב. שאין בו | א שיש בו.
ג. אם | א ח׳.
ד. בא | א בַּא. בדבר א בדבר (נקוד?).
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
המפקיד כסות אצל חבירו מנערה אחת לל׳ יום שוטחה לצרכה אבל לא לכבודו אם היתה מרובה נוטל שכרו ממנה המוצא בהמת חבירו חייב ליטפל בה עד מתי חייב ליטפל בה עד שיכניסה לרשותו הכניסה למקום שיראנה לא יטפל בה נגנבה או אבדה חייב באחריותה לעולם חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו הכניסה לגינתו או לחורבתו ואבדה או נגנבה פטור.
מָצָא סְפָרִים, קוֹרֵא בָהֶן אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, גּוֹלְלָן. אֲבָל לֹא יִלְמֹד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה, וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ. מָצָא כְסוּת, מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְשׁוֹטְחָהּ לְצָרְכָּהּ, אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ. כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחֹשֶׁת, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצָרְכָּן, אֲבָל לֹא לְשָׁחֳקָן. כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית, לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. מָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטֹּל, הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל.
זכה זה בדבר שאין בו סימן. כלומר, דווקא אם אמר בעל הכלי שיש בו סימן, שאין הדבר השני שלו, אבל כל זמן שלא אמר כן אסור להשתמש אפילו בדבר שאין בו סימן.
17. מצא דבר שיש בו סימן וכו׳. וכ״ה בד. ובכי״ע ובבבלי הנ״ל: מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן וכו׳, והוא סדר יותר הגיוני, שהרי עיקר החידוש הוא שמכריז על הדבר שאין בו סימן.
18. חייב להכריז. עיין מ״ש לעיל, ד״ה מצא, בשם הבבלי. אבל לפי גירסת הר״ח שם, גם כאן אינו מכריז על הדבר שאין בו סימן.
אם בא בעל סימן ונטל את שלו, זכה זה בדבר שאין בו סימן. וכ״ה בבבלי הנ״ל. ופירש״י שאמר בעל הכיס ״אין המעות שלי״. וכע״ז גם בר״מ פי״ד מה׳ גזילה ואבידה הי״א. והכוונה שאסור לו למוצא להשתמש בדבר שאין בו סימן, מפני שבחזקת הבעלים של הדבר שיש בו סימן הוא. ודווקא אם הבעלים אמרו בפירוש שאין מחוסר הסימן שלהם הרי זה של מוצאו. ועיין בריטב״א ובשטמ״ק כ״ה רע״א ולהלן שם בשם גליון. ועיין בהגהות מהרי״ץ יאליש (בעל מלא הרועים) כ״ה א׳. ועיין בלשון המאירי, עמ׳ 92.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(י) אהמוצא סלע בואמ׳ לו גחבירו דסלע זו חדשה היא, הנירונית היא, של מלך ופלני זהוא, לא חאמ׳ כלום, שאין סימן למטבע. ולא עוד אלא טאפי׳ שמו יכתו׳ עליה יאלא יבאמ׳ כלום, אלא הרי היא של מוצאה.
א. המוצא | ד המוציא.
ב. ואמ׳ לו | א ואמר לו ד וא״ל.
ג. חבירו | ד חברו.
ד. סלע זו | א ח׳.
ה. נירונית | ד נירונת.
ו. פלני | א ד פלוני.
ז. הוא | א היא.
ח. אמ׳ | ד אמר.
ט. אפי׳ | א ד אפילו.
י. כתו׳ עליה | א כתוב עליו ד כתוב עליה.
יא. לא2 - אלא | א ח׳.
יב. אמ׳ | ד אמר.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
מצא חמור טעון חמץ או דברים האסורים אין מחייבין אותו ליגע בהן זה הכלל כל העושה בתוך שלו הרי זה נזקק לו וכל שאינו עושה בתוך שלו אין נזקק לו אם היה חמורו נפלן פורק עמו אפילו מאה פעמים רשאי להקל את הפרסה ולגבות שכרו הימנו אין מחייבין אותו להיות עומד ומחזיר מפרק ומטעין שנאמר (שמות כג) כי תפגע וכי תראה יכול שנים ושלשה מיל ת״ל כי תפגע יכול אפילו בתוך ד׳ אמות ת״ל כי תראה שיערו חכמים אחד מז׳ ומחצה במיל וזה הוא ריס.
מְצָאָהּ בָּרֶפֶת, אֵינוֹ חַיָּב בָּהּ. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב בָּהּ. וְאִם הָיְתָה בֵית הַקְּבָרוֹת, לֹא יִטַּמָּא לָהּ. אִם אָמַר לוֹ אָבִיו, הִטַּמֵּא, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ, אַל תַּחֲזִיר, לֹא יִשְׁמַע לוֹ. פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) עָזֹב תַּעֲזֹב. הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר, הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרֹק פְּרֹק, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר, עִמּוֹ. אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, חַיָּב. מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרֹק, אֲבָל לֹא לִטְעֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף לִטְעֹן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ, אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, תַּחַת מַשָּׂאוֹ, מַשְּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ.
המוצא סלע וכו׳. בבלי כ״ה ב׳.
19. המוצא סלע, ואמ׳ לו חבירו סלע זו חדשה היא וכו׳. בבלי כ״ה ב׳.
19-20. של מלך פלני הוא וכו׳. כלומר, לא סלעים נירוניות בלבד שהיו מרובות ומצויות במשך זמן רב, אלא אפילו של מלך פלוני, שהמטבעות שלו היו מעטות ואינן מצויות.
20. שאין סימן למטבע. בבבלי כ״ה ב׳ גורס בבא זו אחרי ״שמו כתוב עליה״. ופירשו הגאונים והראשונים שאנו חוששים שהוא הוציא מטבע זה ונפל מאיש אחר.⁠1 ופירשו הראשונים שדווקא במטבע אנו חוששים לכך, מפני שמעות להוצאה ניתנו, אבל לא בכלים, שאם כן אין אדם מחזיר מציאה לעולם. ובחי׳ הרמב״ן כתב: נראה דה״ק אין סימן בצורת מטבע להפריש בין דינר לדינר ממטבע אחר, אבל אם נתן בה סימן, נסדקה היא בכך וכך, מחזיר. ועיי״ש מה שפירש להלן ומ״ש בריטב״א שם בשמו. וכן פסק הר״ן בחידושיו, והביאו בנ״י במקומו. אבל תלמיד הרשב״א, עמ׳ ע״ד, חולק.⁠2
אפי׳ שמו כתו׳ עליה וכו׳. כלומר, שחקק את שמו עליה. ועיין בחי׳ הרמב״ן הנ״ל, ובחי׳ הריטב״א שם.
1. לפנינו נוסף פירוש זה בתלמוד גופא, עיין דק״ס, עמ׳ 67, הערה י׳.
2. וצ״ל שם: סדוקה, במקום ״סדורה״.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
 
(יא) מצא אבאישפה חייב להכריז, שדרך בהאשפה להיטלטל.
א. באישפה | ד באשפה.
ב. האשפה להיטלטל | א האישפה לטלטל.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
אוהב לטעון ושונא לפרוק מצוה לפרוק עם השונא שלא לשכור את לבו שונא שאמרו שונא שבישראל לא שונא שבעובדי כוכבים ראה חמורו של עובד כוכבים חייב ליטפל בו כדרך שמטפל בשל ישראל אם היה טעון יין נסך אין רשאי ליגע בו ראה מים שהן שוטפין והולכין חייב לגדרן זה הכלל כל דבר שיש בו משום חסרון כיס יש בו משום השב אבדה.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

באישפה וכו׳. ירוש׳ פ״ב ה״ד, ח׳ ע״ג, בבלי כ״ה ב׳. ועיין במשנ׳ פ״ב מ״ג.
שדרך האשפה להיטלטל. נראה שמדברים באשפה של יחיד שהיא משתמרת, וחוששין שמא לא ירגיש בכלים כשיפנה את האשפה. עיין בבח״א.
21-22. מצא באישפה חייב להכריז, שדרך האשפה להיטלטל. וכ״ה בד, בכי״ע ובירושלמי פ״ב ה״ד, ח׳ ע״ג. ולכאורה הברייתא קשה מאד, שהרי סתם אשפה מקום שאינו משתמר הוא, וסתם חפץ שאינו עשוי להזרק ויש לו סימן, צריך להכריז, כמשנתנו פ״ב מ״ג, וכמשנת כלים סוף פכ״ז. ולמה לנו הטעם שדרך האשפה להטלטל. ונראה לפרש שהברייתא מדברת אפילו באשפה של יחיד, והוא מקום המשתמר, אלא שחייב להכריז, משום שאשפה של יחיד עשוייה להינטל, כמו שאמרו בבבלי עירובין ח׳ א׳, צ״ט ב׳, וחוששים שמא לא ירגיש בכלים כשיפנה את האשפה, ולפיכך חייב להכריז בכל אשפה, ואפילו באשפה של יחיד.
ובמשנתנו פ״ב מ״ג: מצא כלי באשפה אם מכוסה (כלומר, אם מכוסה באשפה, וטמון בתוכה) לא יגע בו, אם מגולה, נוטל ומכריז. ובברייתא שבבבלי כ״ה ב׳: מצא כלי טמון באשפה, נוטל ומכריז, שכן דרך אשפה לפנות. והקשו שם ממשנתנו הנ״ל שאוסרת ליגע בו. ותירץ רב פפא: כאן באשפה העשויה לפנות (כלומר, ולפיכך נוטל ומכריז), כאן (כלומר, במשנתנו) באשפה שאינה עשויה לפנות וכו׳, באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה. ופירש בשטמ״ק (בשם שיטה): כאן באשפה שאין לה בעלים, כאן באשפה שיש לה בעלים, דכיוון דעבידי דממלכי, אף כי לא ממלכי מקרי׳ אבדה וכו׳, ומאי דקאמר ונמלך לאו דווקא, אלא פי׳ שיש לחוש שמא ימלך. וכוונתו שבאשפה של יחיד אפילו לא היה בדעתו לפנותה, כיוון שעשוי להמלך (שהרי סתם אשפה של יחיד עשוייה להפנות), אפילו עדיין לא נמלך, דינה כסתם, וחייב להכריז. והוא כעין שפירשנו, שמשנתנו מדברת באשפה ״שאין לה בעלים״ (כלומר, של רבים), ואינה עשוייה להתפנות, והברייתא באשפה של יחיד.
ועיין במה״פ בירושלמי במקומו שהעיר שלפי גירסת התוספתא והירושלמי (להטלטל) מוכח שלא כפירוש רב זביד בבבלי שם.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(יב) מצא בגל, או בכותל ישן, הרי אאילו שלו, שיכול בלומר של גאמוריין הן.
א. אילו | ד אלו.
ב. לומר | א לומר [לו] (ונקוד על ״לו״, למחיקה) ד לומ׳.
ג. אמוריין הן | א אמוריים הם.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ר״ש אומר אף לטעון שנאמר עמו עמו על גבי החמור דברי ר״ש וחכ״א עמו אתה בשכר וכשם שמצוה על בהמת עצמו כך מצוה על בהמת חבירו. חבירו שטעה תופסו בידו ומפסגו בשדות וכרמים עד שמגיע לעיר או לדרך וכשם שמצוה ע״י חברו כך מצוה ע״י עצמו. הוא עצמו שטעה מפסג בשדות וכרמים עד שמגיע לדרך או לעיר שע״מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

בגל וכו׳. משנ׳ פ״ב מ״ג.
של אמוריין וכו׳. ירוש׳ הנ״ל, בבלי כ״ה סע״ב.
22. מצא בגל, או בכותל ישן וכו׳. משנתנו פ״ב מ״ג.
22-23. שיכול לומר של אמוריין הן. בבלי כ״ה סע״ב. והעמידוה בבבלי כ״ו רע״א שהעלו הרבה חלודה, ומוכח שמעולם לא היו של בעל הבית ולא של אבותיו. ועיין בתוספות שם, ד״ה דשתיך, ובשטמ״ק שם. ובירושלמי פ״ב ה״ד, ח׳ ע״ג הנ״ל: שאני אומר של אמוריים וכו׳. ועיין מ״ש על לשון זו בנתיבות ירושלים במקומו, י״ב ע״ב. ובאמת העתיק כן הר״מ בפט״ז מה׳ גזילה ואבדה ה״ז.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
 
(יג) מצא בחור, או בכותל חדש, מחציו ולחוץ, שלו, מחציו ולפנים, של בעל הבית. אם היה מפולש כולו לחוץ, אף אמה שחציו ולפנים שלו. באם היה מפולש כולו לפנים, אף גמה שחציו ולחוץ של בעל הבית. דמצא בין פצים לפצים, מן האגף ולחוץ, שלו, מן האגף ולפנים, של בעל הבית.
א. מה שחציו | א מחציו.
ב. אם | א ואם.
ג. מה שחציו | א מחציו.
ד. מצא - בעל הבית | כ״ה א ד (ד האגוף). ב ח׳.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
אבדת רבו ואבדת אביו אבדת רבו קודמת לאבדת אביו ואם היה אביו שקול כרבו אבדת אביו קודמת לאבידת רבו ואיזהו רבו שלמדו תורה ולא שלמדו אומנות ואי זה זה רבו שלמדו ופתח לו תחלה היה ר״מ אומר רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ר׳ יהודה אומר כל שרוב תלמודו ממנו ר׳ יוסי אומר כל שהאיר עיניו במשנתו אבדת אביו ואבדת אמו אבדת אביו קודמת לאבדת אמו אימתי בזמן שהיא תחתיו אבל אינה תחתיו שניהם שוין אבדת האיש ואבדת האשה אבדת האיש קודמת לאבדת האשה והעובדי כוכבים והרועים בהמה דקה ומגדליה לא מעלין ולא מורידין המומרים לעבודת כוכבים והמסורת מורידין ולא מעלין.
אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו, אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת, שֶׁאָבִיו הֱבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אָבִיו חָכָם, שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשְּׂאוֹי, מֵנִיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ. וְאַחַר כָּךְ מֵנִיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשֶּׁבִי, פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו חָכָם, פּוֹדֶה אֶת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ.
בכותל חדש וכו׳. משנ׳ הנ״ל.
אם היה מפולש וכו׳. ירוש׳ פ״ב ה״ג, ח׳ ע״ג.
בין פצים וכו׳. ירוש׳ הנ״ל.
כולו לחוץ וכו׳. כלומר, ומבפנים היה סתום, וכן להפך, עיין בבה״א.
בין פצים לפצים וכו׳. נראה שבזמן שהיה הפתח בכותל רחב היו עושין את המזוזות מכמה פסים והדלתות באמצע בעובי הכותל ושם היה האגף מקום שמגיפין את הדלתות.
23. מצא בחור, או בכותל חדש וכו׳. במשנתנו פ״ב מ״ג: מצא בכותל חדש וכו׳, ועיין בפירש״י שם. ולפ״ז משמע קצת שהמלה ״או״ מיותרת. אבל כ״ה בכל הנוסחאות לרבות כי״ש. ושמא הכוונה שלא מצא בעומק הכותל, והכוונה אפילו לכותל ישן, עיין ר״מ פט״ז מה׳ גזילה ואבידה ה״ז ובפיה״מ כאן. ומדברים שהוא סמוך לר״ה, עיין בשטמ״ק בשם תוספ׳ שנץ ובריטב״א שם.
24. אם היה מפולש כולו לחוץ וכו׳. כל הברייתא בירושלמי פ״ב ה״ג, ח׳ ע״ג, בשינוי סדר הבבות. ופירושו שהיה מפולש מבחוץ, ומבפנים היה סתום, כפירוש הש״ך חו״מ סי׳ ר״ס ס״ק ו׳. ואין בפירוש זה שום דוחק, שכן אמרו בבבלי שבת קי״ז ב׳: ג׳ מחיצות בלא לחי זהו מבוי המפולש (כלומר, שהרי מצד אחד כולו מפולש לר״ה, ואף כאן כולו מפולש לרשות הרבים).
25. אם היה מפולש כולו לפנים וכו׳. כלומר ומבחוץ סתום, וכמו שפירשנו לעיל ברישא. ובד״ח נשתרבבה כאן בטעות בבא שלימה, ואינה בדפוסים ישנים, והיא טעות המדפיסים.
25-26. מצא בין פצים לפצים, מן האגוף ולחוץ, שלו וכו׳. כ״ה בד ובכי״ע. וכן בירושלמי הנ״ל: מצא בין פסים לפסים, מן האגף ולפנים, כלפנים, מן האגף ולחוץ, כלחוץ. ואצל צוקרמנדל נשמט בטעות הדפוס ״מצא בין פסים לפסים״. ובכי״ו נשמטה כל הברייתא ע״י הדומות.
ואשר לפירושה אין הבדל בין ״פסים״ שבירושלמי לבין ״פצים״ שבתוספתא, כמו שפירש בש״ך סי׳ ר״ס ס״ק ו׳ הנ״ל. וכנראה שבזמן שהפתח בכותל היה רחב היו עושים את מזוזות הפתח מכמה פסים והדלתות באמצע (כשיטת ר׳ יהודה בהיכל, במשנת מדות ריש פרק ד׳). ולפיכך אמרו שאם מצא בין הפסים, הרי מן האגף (כלומר, ממקום שמגיפין את הדלתות, עיין במשנת פסחים פ״ז מי״ב) ולחוץ דינו כחוץ, וכן להפך.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(יד) מצא בבית, אם אשרו בו אורחין בבפנים הרי גאילו שלו, דואם לאו, הרי אילו של בעל הבית. מצא הבחנות, עד מקום שדרך בני אדם רגילין ליכנס, הרי ואילו שלו, זיתר על כן, הרי חאילו של טבעל הבית.
א. שרו בו אורחין | א שארו בו אורחים.
ב. בפנים | א ד לפניו.
ג. אילו (ב״פ) | ד אלו.
ד. ואם | א אם.
ה. בחנות | ד [בה] בחנות.
ו. אילו | ד אלו.
ז. יתר | א יותר.
ח. אילו | ד אלו.
ט. בעל הבית | א בעל הב (ונמחק) הֵחַנוּת.
פירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
שרו בו אורחין בפנים וכו׳. צ״ל: לפניו, כמו שהוא בד ובכי״ע, והיינו ששרו אורחים בבית לפני שהוא נכנס לשם. ועיין בבה״א.
26-27. מצא בבית, אם שרו בו אורחין בפנים הרי אילו שלו וכו׳. בד ובכי״ע: לפניו (במקום ״בפנים״), וכצ״ל גם בכי״ו, והכוונה ששרו אורחים בבית לפני שהוא נכנס לשם. ובמשנתנו פ״ב מ״ג הנ״ל: אם היה משכירו לאחרים, אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו, ובירושלמי שם, ח׳ ע״ג: אמר ר׳ ירמיה בפונדק איתפלגון (כלומר ר״ש בן אלעזר וחכמים לעיל שורה 4–5), אבל בחצר, כל עמא מודו שהוא חייב להכריז, אמר ר׳ יוסי בחצר איתפלגון (ולר״ש בן אלעזר, כיון שהיה משכירה לאחרים דינה כר״ה), אבל בפונדק כל עמא מודו שהוא של מוצאו. וכסברת רב נחמן בבבלי כ״ו א׳: אפילו תימא [שעשאו פונדק] לשלשה ישראל וכו׳, ההוא דנפל מיניה מיאש (ע״פ פ״מ בירושלמי) ועיין בתוספות שם, ד״ה אפילו תימא.⁠1 ועיין ירושלמי כאן פ״ב ה״ג, ח׳ רע״ג, ומ״ש בתלמודה של קיסרין, סוף עמ׳ 45, ובטלתי את דבריי בפירושי לירושלמי שם כיר״ז. ועיין מ״ש לעיל ה״ב (שורה 4), ד״ה ברם. ועיין במשנת מכשירין פ״ב מ״ח ומ״ש בב״י טחו״מ ריש סי׳ רנ״ט, ד״ה ומ״ש כיצד, בשם הראב״ד, וכן הביא בחי׳ הרשב״א כ״ד א׳ סד״ה והא. וכן פסק הר״ח כ״ד א׳.
28. בחנות, עד מקום שדרך בני אדם רגילין ליכנס וכו׳. במשנתנו פ״ב מ״ד: מצא בחנות הרי אילו שלו, בין התיבה ולחנוני של חנוני. ועיין ש״ך סי׳ רס״ח ס״ק ב׳ (מ״ש). ובס׳ הנר לר״ז אגמאתי 78 ע״ב: תוספה מצא בחנות עד מקום שדרך בני אדם ליכנס הרי אילו שלו, יתר על כן, של בעל החנות.
1. והראשונים במקומו האריכו בשאלה אם שלשה הם רבים לעניינינו.
פירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(טו) הלוקח בהמה אמחבירו ומצא עליה דבר שיש בו בשוה פרוטה, חייב להכריז. גהמוצא שוה פרוטה חייב להכריז, פחות משוה פרוטה, דאין חייב להכריז, שנ׳ השלמה, מה ושלמה מיוחדת זדבר שיש חבו שוה פרוטה טוחייב להכריז, יכך כל דבר שיש יאבו שוה פרוטה חייב להכריז, פחות משוה יבפרוטה, אין חייב להכריז.
א. מחבירו | ד מחברו.
ב. שוה | א שווה.
ג. המוצא | א והמוצא.
ד. אין | א אינו.
ה. שלמה1 | א שַלְמַה.
ו. שלמה2 | א שִמְלַה.
ז. דבר | א ח׳.
ח. בו | א בה.
ט. וחייב | א ד חייב.
י. כך | א אף.
יא. בו | א בה.
יב. פרוטה2 | ד פרוט׳.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
פחות משוה וכו׳. מכילתא דרשב״י, עמ׳ 203. ועיין ספרי כי תצא פי׳ רכ״ד, עמ׳ 257, בבלי כ״ז א׳. ועיין במשנ׳ פ״ב מ״ה.
שנ׳ ש ל מ ה. שמות כ״ה, ח׳.
חייב להכריז. מסתברת הגהת בעל מ״ש שצ״ל: להחזיר, ו״להכריז״ הוא באשגרה מן הבבות שלעיל. ועיין בבה״א.
29-30. הלוקח בהמה מחבירו ומצא עליה דבר שיש בו שוה פרוטה, חייב להכריז. לפי הגירסא שלפנינו צריך לפרש שלקח מתגר שאף הוא קנה מאחרים (עיין בבלי כ״ז רע״א). ברם מסתבר יותר שהמלה ״להכריז״ היא באשגרה מן הבבות שלעיל, וכאן צ״ל: להחזיר, כמו שהגיה במ״ש. והלכה זו מפורשת בירושלמי כאן פ״ב ה״ה, ח׳ ע״ג, במעשה של שמעון בן שטח שקנו לו תלמידיו חמור ומצאו מרגלית תלויה בו, וצוה לתלמידיו להחזירה לבעל החמור. ושאלו עלה, והרי אבדתו של גוי מותרת, ומכאן שבכגון דא בישראל חייב להחזיר. ולהלן בסמוך בירושלמי אמרו שהחכמים הזקנים קנו כרי של חטים מחיילי רומי ומצאו שם צרור דינרים והחזירוהו לבעליו, משום קידוש השם, ונהגו בהם כדין ישראל. ובמשנתנו פ״ב מ״ד: הלוקח פירות מחבירו וכו׳, ומצא בהן מעות וכו׳, אם היו צרורין נוטל ומכריז. ועיין בבבלי שם כ״ז א׳.
30-31. פחות משוה פרוטה, אין חייב להכריז, שנ׳ שלמה, מה שלמה מיוחדת דבר שיש בו שוה פרוטה וכו׳. בתס״ר ח״ב (ירושלים תפרח״י), עמ׳ 109, העירותי שדרשה זו במכילתא דרשב״י הוצ׳ הופמן, עמ׳ 144, והיא כתוספתא שלנו כאן. ועיין עכשיו בהוצ׳ אפשטיין⁠־מלמד, עמ׳ 203 (ואף שם חסר הציון לתוספתא).
ובספרי כי תצא פי׳ רכ״ד, הוצ׳ ר״א פינקלשטין, עמ׳ 257: אשר תאבד ממנו, פרט לפחות משוה פרוטה, ר׳ יהודה אומר ומצאת לרבות (כ״ה בכל כתה״י, חוץ מבדפוסים ופירוש רבינו הלל) פחות משוה פרוטה. אבל בבבלי כ״ז א׳ גורס בברייתא זו ר׳ יהודה אומר ומצאת, פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה, ואמר עלה אביי: משמעות דורשין איכא בינייהו וכו׳. אבל לפי מסורת הספרי יש כאן מחלוקת, ור׳ יהודה סובר שחייב להחזיר אבדה אפילו היא פחות משוה פרוטה. ועיין בתוספות כ״ז סע״א ובריטב״א במקומו.
ובמשנתנו פ״ב מ״ה (ספרי הנ״ל): מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין וכו׳. ופירשו כמה מן הראשונים1 ע״פ התוספתא שלנו, שיש לה תובעין פירושו שיש באבדה שוה פרוטה. אבל רש״י וסייעתו פירשו שיש לה תובעין היינו שלא נתייאש, פרט לנתייאש שכבר אין לה תובעין. והעירו הראשונים2 על הירושלמי ריש פרק ב׳ דילפינן יאוש בעלים מן הכתוב אשר תאבד ממנו ומצאת וכו׳.
1. הרמב״ן, הריטב״א וחי׳ הר״ן, וציינתי להם בתס״ר הנ״ל (בפנים).
2. תוספות כ״ז א׳, ד״ה מה, הרמב״ן והריטב״א הנ״ל.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(טז) בראשונה כל הבא ונותן אסימניה היה נוטלה, משרבו הרמאין התקינו שיהא זה נותן בסימניה ומביא ראיה שאינו גרמיי.
א. סימניה | א סִימַנֵיה.
ב. סימניה | א סֳימַנֵיה.
ג. רמיי | א ד רמאי.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
בראשונה וכו׳. בבלי כ״ח ב׳.
ומביא ראיה שאינו רמיי. בבבלי פירוש שמביא עדים שאינו רמאי, אבל בירושלמי משמע שמספיקה הוכחה, כגון שנותן סימנין מובהקין, ומכאן ראייה שאינו רמאי.
33. בראשונה כל הבא ונותן סימניה וכו׳. בבלי כ״ח ב׳. והיו מחזירין אפילו בסימנין שאינן מובהקין.
33-34. משרבו הרמאין התקינו שיהא זה נותן סימניה ומביא ראייה שאינו רמיי. במשנתנו פ״ב מ״ז: והרמאי אע״פ שאמר סימניה לא יתן לו וכו׳, עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי. ובבבלי הנ״ל: משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו צא והבא עדים דלאו רמאי את וטול. ופשיטא שבנותן סימנין עסיקינן. ועיין בשטמ״ק ומ״ש בח״ד. ובר״ח כ״ח ב׳: וסוגיין בעינן דיהיב סימנין מובהקין, והוא דאית סהדי דליתיה רמאי. ועיין מ״ש על כ״ז בפירושי לירושלמי כיר״ז במקומו.
ובירושלמי פ״ב ה״ח, ח׳ ע״ג: אי זהו רמאי, עבד גרמיה מחזר מציאן, עבד חדא רבה וטבא. היך הוא עביד רבה וטבא, חמי ליה בירייתא מחזר מציאן ומפקידין גביה, והוא נסיב כוליה ואזיל ליה. ונראה בפירושו שהרמאי רגיל להכריז שמצא מציאות ומחפש את בעליהן. ואם הוא נוהג כן תכופות, ואינו מחזיר מפני שלדבריו אין הסימנים מתאימים, או שבכלל אין תובעין, שהרי הכל בדוי, הרי הוא חשוד שעושה כן בכוונה, כדי שיחשבוהו לנאמן ויפקידו אצלו ממון רב, והוא נוטל את הכל ובורח. ועיין במלא״ש למשנתנו ופירושו קשה, שאם כופר בפקדון אין לך חשוד גדול מזה. ועוד אמרו שם: ואית דמרין אזיל לכנישתא ושמע סימנין ואזל לכנישתא חורי ואמר סימנא ונסב ליה. ונראה בפירושו שהוא מחזר בבתי כנסיות שמכריזין בהן (בבבלי כ״ח ב׳: שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות) ושמע אדם נותן סימני האבידה, והמוצא אומר לו לא כיוונת יפה שבחפץ שמצאתי אין הדבר כן, וכן עושה בבית כנסת אחר, והוא לומד מכאן את הסימנים המובהקים ביותר. ולפי ״אית דמרין״ אין מחזירין לו אפילו בסימנין מובהקין, עיין מ״ש בפירושי לירושלמי כיר״ז. ועיין רש״י למשנתנו כ״ח א׳, ד״ה ויכריז, ופירושו קשה, עיין בתוספות כ״ח ב׳ שצויינו בגליון. ועיין במלא״ש במקומו.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(יז) אבראשונה היו מכריזין עליה בשלש רגלים ואחר גהרגל האחרון דשבעה ימים, ומשחרב בית המקדש התקינו השיהו מכריזין עליה שלשים יום. ומן הסכנה ואילך התקינו שיהא מודיע ולשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ולאנשי עירו, זודי.
א. בראשנה | ד בראשונ׳.
ב. שלש | א ד שלשה.
ג. הרגל | א רגל.
ד. שבעה | א ד שבעת.
ה. שיהו | ד שיהיו.
ו. לשכניו | א [בה] לשכיניו ד לשכיניו.
ז. ודי | א ד ודיו.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
בראשונה היו וכו׳. ירוש׳ פ״ב ה״ז, ח׳ ע״ג, בבלי הנ״ל. ועיין במשנ׳ פ״ב מ״ו.
הסכנה וכו׳. ירוש׳ ובבלי הנ״ל.
ומן הסכנה ואילך וכו׳. וכ״ה בירושלמי. ובפירושי לירוש׳ כיר״ז פירשתי שהכוונה לזמנו של אדריינוס (כמו בכל מקום במשנה ובתוספתא), שהיתה סכנה להתאסף בבתי כנסיות ולעשות שם הכרזות עיי״ש. אבל בבבלי: משרבו האונסים וכו׳, עיין מש״ש בפירושי הנ״ל.
34-35. בראשנה היו מכריזין עליה שלש רגלים וכו׳. כדברי ר׳ יהודה במשנתנו פ״ב מ״ו. והברייתא שלנו בירושלמי פ״ב ה״ז, ח׳ ע״ג, ובבבלי כ״ח ב׳. ובמשנתנו, וכן בירושלמי ובבבלי, נוסף הטעם: כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. ובמכילתא משפטים פ״כ סוף עמ׳ 324: ד״א עד דרוש אחיך, עד שיצא עליו כרוזה.
35-36. ומשחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין עליה שלשים יום. והעיר בח״ד שבבבלי כ״ח ב׳ הנ״ל לא נזכר זמן ההכרזה, ובירושלמי הנ״ל: שיהו מכריזין ג׳ ימים, ושער שכן צ״ל גם בתוספתא, אבל במה״פ שם הגיה בירושלמי ע״פ התוספתא, וכן באמת בירושלמי כיר״ז: מכריזין שלשים יום.
36-37. ומן הסכנה ואילך התקינו שיהא מודיע לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ולאנשי עירו, ודי. בירושלמי הנ״ל: לקרוביו ולשכיניו ודייו. ובכיר״ז: לקרובים ולשכנים ודיי⁠[ו]. ועיין מ״ש להלן בשם הבבלי. ובבבלי הנ״ל: ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכניו ולמיודעיו ודיו. מאי (משרבו) האנסים, דאמרי אבידתא למלכא. ועיין בבלי ברכות ס׳ א׳. ובבבלי כאן מוכח שכן היה מנהג הפרסים ולא של הרומאים, ועיין מ״ש בפירושי לירושלמי כיר״ז פ״ב, שורה 78. ועיין בירושלמי כאן פ״ב ה״ה, ח׳ ע״ג, במעשה של אלכסנדר מקדון.
ואשר לגירסת התוספתא ״ולאנשי עירו״ הרי מלים אילו חסרות בירושלמי ובבבלי בכל הנוסחאות (עיין דק״ס כאן, עמ׳ 78, הערה מ׳), אלא שבבבלי פירשו שכניו במשנתנו ״שכני אבידה״, והיינו הכפרים השכנים למקום האבידה, עיין שם כ״ח א׳ ובשטמ״ק שם. ועיין בירושלמי כיר״ז הנ״ל.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(יח) המוצא מציאה אם יש בה כדי להחזיר לבעלים בשוה פרוטה אולגבות שכרו בממנה גמטפל בה, ואם לאו, מניחה דבמקומה.
א. ולגבות | ד ולגבו׳.
ב. ממנה | א הימנה.
ג. מטפל בה | א מיטפל בה ד מטפל ממנה.
ד. במקומה | ד במקומ׳.
תוספתא כפשוטהעודהכל
37-38. המוצא מציאה, אם יש בה כדי להחזיר לבעלים בשוה פרוטה ולגבות שכרו ממנה וכו׳. שהרי שלו קודם אפילו לשל אביו ולשל רבו. ועיין ספרי כי תצא פיסקא רכ״ב, עמ׳ 256, בבלי ל׳ א׳ ומקבילות, ובשטמ״ק שם. ועיין במשנתנו פ״ב מ״ט ובמלא״ש שם. ונראה שברייתא זו באה להוציא מדעת ר׳ יהודה בספרי (עיין לעיל, שורה 30–31, ד״ה ובספרי), ולשיטתו צריך להטפל בה אעפ״י שלא תשאר בה פרוטה אחרי נכוי שכרו. וצ״ע. ועיין בשטמ״ק ל׳ סע״א בשם תוספ׳ שנץ.
תוספתא כפשוטההכל
 
(יט) אאי זו היא באבידה, מצא קרדום גבאסרטה, וטלית דבאסרטה, ופרה רועה בין ההזרעים, הרי זו ואבידה. טלית מונחת בצד הגדר, וחבית מונחת זבין הגדר, וחמור רועה בין חעשבים, טאין זו אבידה. מצאן שלשה ימים זה אחר זה, הרי יזה אבידה.
א. אי זו | א ד איזו.
ב. אבידה | ד אבדה.
ג. באסרטה1 | א באיסרטיא ד באסרט׳.
ד. באסרטה2 | א באיסרטיא ד באסרטיה.
ה. הזרעים |ד הזרעי׳.
ו. אבידה | ד אבדה.
ז. בין | א בצד.
ח. עשבים | א העשבים.
ט. אין זו אבידה | אין זו אבידה ד אין זה אבדה.
י. זה אבידה | א זו אבידה ד זו אבד׳.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
קרדום וכו׳. בבלי ל׳ סע״ב.
ופרה וכו׳. עיין בבלי הנ״ל, משנ׳ פ״ב מ״ט, מכילתא דרשב״י, עמ׳ 215.
טלית וכו׳. עיין מכילתא דרשב״י ובבלי הנ״ל.
39. אי זו היא אבידה, מצא קרדום באסרטה וכו׳. בבלי ל׳ סע״ב. ופירש״י סתם אבידה שמוכחת שהיא שם שלא מדעת בעלים. ולדעת חכמים חייב להכריז אפילו מצא באיסרטה גדולה, עיין מ״ש לעיל שורה 4, ד״ה ברם ושורה 26–27, ד״ה מצא בבית. ובמכילתא דרשב״י כ״ג, ד׳, עמ׳ 215: כלים מונחין באמצע דרך הרי זה יזקק להן, והעתקנו את כל הבבא להלן.
40. ופרה רועה בין הזרעים. וכ״ה בד ובכי״ע, ובבבלי הנ״ל: ופרה רצה בין הכרמים. וכ״ה במשנתנו פ״ב מ״ט. ובמכילתא דרשב״י הנ״ל: חמור מפסיג בין הכרמים. ולפי הגירסא שבתוספתא פירושה שפרה רועה בזרעים ברשות היחיד, ויש כאן גם אבידת קרקע (עיין בבלי ל״א א׳) וגם הפסד לבעלי הפרה שיתחייבו לשלם בעד הזרעים, ומוכח שהיא שם שלא מדעת בעלים.
טלית מונחת בצד הגדר וכו׳. וכע״ז בבבלי. ועיין מ״ש להלן בסמוך בשם מכילתא דרשב״י הנ״ל.
41. וחמור רועה בין עשבים וכו׳. בבבלי הנ״ל: ופרה רועה בין הכרמים. וכבר הגיה הגר״א בגליון שם (ע״פ הראשונים): בין העשבים. וכ״ה בכי״י, עיין דק״ס, עמ׳ 88, הערה ה׳, ועיין בבאור הגר״א לחו״מ סי׳ רס״א ס״ק ה׳. ובמכילתא דרשב״י, עמ׳ 215, הנ״ל: היה חמור רועה כדרכו, וכלים מונחין כדרכן, אין נזקק להן, חמור מפסיג בין הכרמים, כלים מונחין באמצע דרך, הרי זה יזקק להן.
41-42. מצאן שלשה ימים זה אחר זה, הרי זה אבידה. וכבר הוכיחו בח״ד ובמ״ש מלשון התוספתא (״מצאן״ שחסר בבבלי) שהכוונה לכל מה שנשנה לעיל, כלומר, גם על טלית וחבית. והוא כשיטת הרשב״א ל״א רע״א. ועיין מ״ש הרב המגיד בפט״ו מה׳ גזילה ואבידה ה״ה. והעיר במ״ש גם על דברי הש״ך בחו״מ סי׳ רס״א ס״ק א׳. ועיין גם בבאור הגר״א שם ס״ק ג׳. ובמכילתא דרשב״י הנ״ל חסרה הלכה זו.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
 
(כ) כל דבר שעושה ואוכל, כגון פרה, וחמור, יעשה ויאכל. אלא יעשה מהן יותר ממה שהן אוכלין. בכל דבר שאין עושה ואוכל, כגון אווזין, גותרנגלין, מיטפל דבהן השלשה ימים, ובעגלים, ובסייחים, זשלשים יום. חיתר על כן, מוכרן בבית דין.
א. לא יעשה מהן | א ולא יעשה בהן ד לא יעשה בהן.
ב. כל | א וכל.
ג. ותרנגלין | א ותרנוגלין ד ותרנגולין.
ד. בהן | א בהם.
ה. שלשה | ד ג׳.
ו. בעגלים ובסייחים | א בעגלים ובסייחין ד בעגלין ובסייחין.
ז. שלשים | ד שלשי׳.
ח. יתר | א יותר.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
שעושה וכו׳. משנ׳ פ״ב מ״ז, מכילתא נזיקין פ״כ, עמ׳ 325.
פרה וחמור וכו׳. בבלי כ״ח ב׳.
אווזין וכו׳. עיין בבבלי הנ״ל.
42. כל דבר שעושה ואוכל, כגון פרה וחמור וכו׳. משנתנו פ״ב מ״ז, מכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 325, ולא הוסיפה התוספתא אלא את הדוגמא ואת מה שנשנה להלן. כלומר, שאפילו אחרי ההכרזה לא ימכור מיד, מפני שהבעלים ניחא להם בבהמתן. ובבבלי כ״ח ב׳: כגון פרה וחמור מטפל בהן עד י״ב חודש, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. ופירש״י: שם דמיהן מוכרן ומניח דמים אצלו. ועיין שטמ״ק. ולא נזכר בתוספתא כאן שיעור הטיפול בבהמה גסה.
43. לא יעשה מהן יותר ממה שהן אוכלין. צ״ל: לא יעשה בהן וכו׳. כמו שהוא בד ובכי״ע. ויפה העיר בח״ד על הר״מ פי״ג מה׳ גזילה ואבידה הט״ו: ומשכירן, ולוקח שכר ומאכילן, ואם היה שכרן יתר על אכילתן הרי היתר לבעלים. והיא העצה ההגונה לו, שהרי אי אפשר לחייב את המוצא שיתן תמיד את דעתו לצמצם שהבהמה לא תעבוד יתר על שיעור אכילתה.
43-44. אווזין, ותרנגלין, מיטפל בהן שלשה ימים, בעגלים, ובסייחים, שלשים יום. וכ״ה בבבלי הנ״ל בברייתא השנייה, עיי״ש בבבלי שתירצוה שלא תחלוק על הברייתא שהובאה לעיל שם.
44-45. יתר על כן, מוכרן בבית דין. בבבלי הנ״ל: מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. ופירש״י: מוכרן, ומניח הדמים אצלו. והוא כר״ע במשנתנו פ״ב מ״ו שם שלא ישתמש במעות. ועיין בשטמ״ק מ״ש על פירש״י. וברי״ף פ״ב סי׳ רצ״ה גרס בברייתא השנייה שבבבלי (שהיא הברייתא שלנו), אצל עגלים וסייחים ואווזין ותרנגולים: מכאן ואילך מוכרן בבית דין. וברא״ש פ״ב סי׳ ט״ז דייק מלשון רש״י שאף לשיטתו צריך לשום בב״ד. אבל בתוספות (פסחים י״ג סע״א) פירשו שיכול לשום לעצמו, שהרי מחזיר אבידה, ואינו חשוד שישום לו בפחות. וכן מביא באו״ז כאן פ״ב סי׳ ע״ט בשם הר״ש, ועיין גם ברא״ש הנ״ל. ובפיה״מ להר״מ פ״ב מ״ז: ואחר זמנים הללו יזקוף דמיהן על עצמו. ובפי״ג מה׳ גזילה ואבידה סהט״ו: מיכן ואילך שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלים בשותפות, כדין כל השם בהמה מחבירו. ובהשגות שם: יפה אמר וכו׳. ואפשר שבפיה״מ הנ״ל הדברים עונים על אווזין ותרנגולין גרידא שאינן עושין ואוכלין. ועיין מ״ש להלן פ״ג ה״ח, שורה 23. ועיין לעיל מעשרות פ״ב סהי״ז, סוף עמ׳ 235, ירושלמי שם פ״ג ה״ג, נ׳ ע״ג, ומ״ש לעיל ח״ב, עמ׳ 688 ואילך.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
 
(כא) מצא אספרים קורא בהן אחד בלשלשים יום, גולא יקרא בהן את דהפרשה וישנה, ולא יקרא בהן האת הפרשה ויתרגם, ולא יקראו שלשה בכרך אחד, ולא יפתח בספר ויותר משלשה דפין, זסמכוס או׳ בחדשים, אחד לשלשים יום, בישנים, אחד לשנים עשר חחדש.
א. ספרים | ד ספרי׳.
ב. לשלשים יום | ד לשלשי׳ יו׳.
ג. ולא | ד לא.
ד. הפרשה | ד הפרש׳.
ה. את הפרשה2 | א ח׳.
ו. יותר | ד יתר.
ז. סמכוס או׳ | א סומכוס אומ׳ ד סומכוס אומר.
ח. חדש | א חודש.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
ספרים וכו׳. משנ׳ פ״ב מ״ח.
וישנה וכו׳. ירוש׳ פ״ב ה״י, ח׳ ע״ד, בבלי כ״ט ב׳.
סמכוס או׳ וכו׳. בבלי הנ״ל. ועיין בירוש׳ הנ״ל.
בכרך אחד. כלומר, בבת אחת.
45. מצא ספרים, קורא בהן אחד לשלשים יום. פיסקא ממשנתנו פ״ב מ״ח.
45-46. ולא יקרא בהן את הפרשה וישנה וכו׳. ירושלמי פ״ב ה״י, ח׳ ע״ד, בבלי כ״ט ב׳.
46-47. ולא יקראו שלשה בכרך אחד וכו׳. וכ״ה בירושלמי ובבבלי הנ״ל. ופירושו שלא יקראו בו שלשה בבת אחת, עיין מ״ש (על ״כרך אחד״)⁠1 בירושלמי כפשוטו, עמ׳ 151. ובבבלי שם הקשו ממשנתנו הנ״ל ששנתה: ולא יקרא אחר עמו, ומוכח ממנה שאפילו שנים אינם קוראים בבת אחת. ותירצו: א״ר אלעזר2 כאן בעניין אחד, כאן בשני עניינים. ופירש״י שבעניין אחד אפילו שנים אינם קוראין. וברי״ף במקומו סוף סי׳ רצ״ו פירש להפך, וכן פסק הר״מ בפי״ג מה׳ גזילה ואבידה הי״ג, ועיין מ״ש במצפה שמואל.
47. סמכוס או׳ בחדשים, אחד לשלשים וכו׳. בבלי הנ״ל, ובירושלמי הנ״ל נשנית הלכה זו בסתם. ובד״ח של התוספתא בטה״ד: בחדשים אחד לג׳ ימים.
1. בירושלמי מגילה פ״ד ה״א, ע״ה ע״א: ר׳ יונתן הוה עבר קומי סידרא, שמע קלון קרויי ולא מברכין. אמר לון עד מתי אתם עושין את התורה קרחות קרחות. והמאמר קשה מאד, עיין במפרשים שנדחקו. ושמא צ״ל בירושלמי: ולא מכרכין, כלומר לא קראו שלשה פסוקים בבת אחת (עיין במשנתנו להלן שם מ״ד. ובנוסח התוספתא שם פ״ג הי״ז, סוף עמ׳ 357. אין קורין בתורה פחות משלשה פסוקים בכרך אחד), ומשום כך אמר להם מה שאמר. ובזמנו של ר׳ יונתן בוודאי לא ברכו בא״י על התורה אלא תחילה וסוף, כדין משנתנו שם. ועיין ירושלמי ברכות פ״ז ה״ג, והנכון הוא במה״פ שם, ד״ה ארפוניה. ואני מהסס קצת בהגהה זו, שכמעט ואינה הגהה, משום שאינני זוכר ״כורך״ במשמעות זו אלא בבניין קל, דוגמת ״כורכין את שמע״, ״כרוך ותני״, וכדומה.
2. כ״ה בכל כתה״י, והשוה בבלי שבת י״ב ב׳.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(כב) כלי כסף, משתמש אבהן בצונן, אבל לא בחמין, מפני בשמשחירן. כלי נחשת, משתמש גבהן בחמין, אבל לא באור, מפני דשהוא משחקן. מגריפות, הוקרדומות משתמש בהן בדבר הרך, אבל לא בדבר והקשה. מגריפה, גורף בה את הטיט, מדיחה ומניחה זבמקומה. קרדום, חמבקיע את טהעצים, ובלבד שלא יבקע בו לא יצנם, ולא זית. וכשם שאתה יאאומ׳ באבידה, כך אתה יבאומ׳ יגבפקדון. המפקיד כסות אצל ידחבירו, מנערה טואחד לשלשים יום, שוטחה טזלצורכה, אבל לא לכבודו, אם היתה מרובה נוטל שכרו יזממנה.
א. בהן בצונן | א בהם בצונין.
ב. שמשחירן | א ד שמשחירין.
ג. בהן | א בהם.
ד. שהוא משחקן | א שמשחקן.
ה. וקרדומות משתמש | ד וקרדומו׳ משתמ׳.
ו. הקשה | א קשה ד הקש׳.
ז. במקומה | א במקומ׳.
ח. מבקיע | א מבקע [בו] ד מבקיע [בו].
ט. העצים | ד העצי׳.
י. צנם | ד צנון.
יא. אומ׳ באבידה | ד או׳ באבדה.
יב. אומ׳ | א או׳.
יג. בפקדון | א בפיקדון.
יד. חבירו | ד חברו.
טו. אחד | ד אחת.
טז. לצורכה | ד לצרכה.
יז. ממנה | א הימנה.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
כסף וכו׳. עיין במשנ׳ פ״ב מ״ח, ספרי כי תצא פי׳ רכ״ד, עמ׳ 257.
בצונן וכו׳. ירוש׳ פ״ב ה״י, ח׳ ע״ד, בבלי ל׳ א׳ (כל הברייתות).
לא צנם. כלומר, שלא יבקע עצי צנים ולא עצי זית שהם קשים.
אתה אומ׳ בפקדון. כלומר, אם הבעלים הלכו למדינת הים.
אם היתה מרובה וכו׳. כלומר, אם היתה טרחתה מרובה.
48. כלי כסף משתמש בהן. במשנתנו פ״ב מ״ח ובספרי כי תצא פי׳ רכ״ד, עמ׳ 257: כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן, אבל לא לשחקן. ופירש״י לצרכן, שמתעפשין בקרקע, כדאמרינן לקמן (מ״ב א׳) שזו היא שמירתן. ומכאן ברור שאף כלים של כסף אין להם שמירה אלא בקרקע, עיין בסמ״ע סי׳ רצ״א ס״ק כ״ב. ומתוך דברי רש״י משמע שאם שומר את כלי הכסף בבית אסור להשתמש בהם, אבל הפוסקים לא חילקו בכך, כפי שהעיר בסמ״ע סי׳ רס״ז ס״ק כ״ד ובח״ד כאן.
48-49. בצונן, אבל לא בחמין וכו׳. ירושלמי פ״ב ה״י, ח׳ ע״ד, בבלי ל׳ א׳.
49. כלי נחשת משתמש בהן וכו׳. ירושלמי הנ״ל. ובבבלי הנ״ל: ת״ר המוצא כלי עץ משתמש בהן בשביל שלא ירקבו, כלי נחושת וכו׳. והרישא היא מן הספרי כי תצא פי׳ רכ״ד, עמ׳ 257.
50. מפני שהוא משחקן. וכ״ה בירושלמי הנ״ל בכיר״ז ובבבלי הנ״ל. ובירושלמי שלפנינו: מפני שמפחיתן, ועיין בבלי כאן ע׳ א׳. ועיין במשנתנו פ״ב מ״ח, ופירש״י (כ״ט ב׳): אבל לא לשחקן, לא ישתמש בהן זמן ארוך, שישחקן. וכוונתו שאפילו כלי כסף בצונין וכלי נחושת בחמין (ולא ע״י האור) לא ישתמש בהן זמן ארוך.
מגריפות וקרדומות וכו׳. ירושלמי ובבלי הנ״ל.
51. מגריפה, גורף בה את הטיט וכו׳. ובירושלמי הנ״ל בכיר״ז: מגבל את הטיט. ובבבלי הנ״ל חסר מכאן ואילך עד ״וכשם שאתה אומר״. ואין כאן אלא פירוש הרישא מהו רך ומהו קשה, עיין בשטמ״ק ל׳ א׳, ד״ה משתמש, בשם תלמיד הר״ף.
52. לא צנם ולא זית. וכ״ה בכי״ע. ובד: לא צנון וכו׳, וצ״ל: לא צנין וכו׳. וכן בירושלמי הנ״ל: לא ציני׳ ועצי זית (מנ״ב). וצינין הם דקלים קשים (ונזכר כבר במשנה סוכה ריש פרק ג׳), ועיין ערוך ערך קשב ב׳.
52-53. וכשם שאתה אומ׳ באבידה, כך אתה אומ׳ בפקדון. ירושלמי ובבלי הנ״ל. ופירשו בבבלי שם שהמפקיד הלך לו למדינת הים, שאם לא כן מה לו לנפקד להשתמש בהם, ידאגו הבעלים לכך.
והנה בבבלי נסתיימה הברייתא בבבא זו, וממילא ברור שהיא דבוקה לשלפניה לשימוש בכלים. אבל מתוך התוספתא והירושלמי נראה יותר שהלכה זו דבוקה לזו שלאחריה, ופירושה: וכשם שאמרו באבידה (כלומר במשנתנו הנ״ל ובספרי כי תצא פי׳ רכ״ד) ״מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום״ וכו׳, כך אתה אומר בפקדון, והיינו ״המפקיד כסות אצל חבירו״ וכו׳. ובאמת בכי״ע אין שום הפסק בין הלכה זו ולבבא הבאה.
53. המפקיד כסות וכו׳. עיין מ״ש לעיל בסמוך, והיא משנתנו הנ״ל.
54. אם היתה מרובה נוטל שכרו ממנה. כלומר, אם טרחתה מרובה נוטל שכרו מן הכסות. ועיין להלן בבבלי צ״ג ב׳, בתוספות כאן ל׳ א׳, סד״ה לצורכו, וב״ק נ״ח א׳, ד״ה א״נ. והכל במפקיד עסיקינן. ועיין במשנתנו פ״ב סמ״ט (לעניין מציאה).
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(כג) המוצא אבהמת חבירו חייב ליטפל בה. בעד מתי חייב ליטפל בה, עד גשיכניסה לרשותו. הכניסה למקום שיראנה לא יטפל בה. דנגנבה, או אבדה, חייב באחריותה. הלעולם חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו. הכניסה לגינתו וולחורבתו, זונגנבה, או אבדה, פטור.
א. בהמת חבירו | ד בהמות חברו.
ב. עד - בה | א ח׳.
ג. שיכניסה | א שיכניסנה.
ד. נגנבה | א ונגנבה.
ה. לעולם | א ולעולם.
ו. ולחורבתו | א או לחורבתו ד או לחרבתו.
ז. ונגנבה או אבדה | א וניגנבה או אבדה ד ואבדה או נגנבה.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
למקום וכו׳. בבלי ב״ק נ״ז א׳, ועיין ספרי כי תצא פי׳ רכ״ב, עמ׳ 256.
נגנבה וכו׳. ספרי ובבלי הנ״ל.
לגינתו וכו׳. בבלי ב״ק הנ״ל, ועיין בבלי כאן ל״א א׳.
למקום שיראנה. כלומר שבעל האבידה יראה אותה.
חייב באחריותה. כלומר, אם נגנבה מרשותו של המוצא.
שיכניסנה לרשותו. כלומר, לרשותו של בעליה.
ולחורבתו וכו׳. כלומר, לחורבתו המשתמרת, ואינו צריך דעת בעלים.
56. הכניסה למקום שיראנה לא יטפל בה. בבלי ב״ק נ״ז רע״א. ופירש״י: שיראנה בעליה. ובספרי כי תצא פיס׳ רכ״ב, עמ׳ 256: החזירה למקום שראוה אחרים לא יטפלו בה, כלומר, מכיוון שחל החיוב עליו, אין אחרים חייבים לטפל בה.⁠1
נגנבה, או אבדה, חייב באחריותה. ספרי ובבלי הנ״ל, ועיין בפי׳ רד״ף בספרי דבי רב רס״ב סע״ב. ברם בתוספתא אין לפרש כפירושו בספרי, שהרי אחרים לא נזכרו כאן כלל. ולפי פשוטה פירושה שאם נגנבה מביתו של המוצא חייב באחריותה, כפירוש הבבלי בב״ק הנ״ל אליבא דרב יוסף, ולא נדחקו שם אלא לתרצה גם אליבא דרבה, ועיין במסקנא שם שהסיקו שבבעלי חיים כולם מודים שחייב באחריותם, עיי״ש.
57. חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו. ספרי ובבלי ב״ק נ״ז א׳, הנ״ל. והכוונה לרשותו של בעליה. ובתוספות שם, ד״ה לעולם: סיפא דברייתא דלעיל בתוספתא דבבא מציעא.
הכניסה לגינתו, ולחורבתו וכו׳. בבלי ב״ק הנ״ל, ועיין בבלי כאן ל״א א׳. והכוונה שלביתו לאו דווקא, אלא לכל מקום המשתמר, ואינו צריך דעת בעלים, עיין בבלי הנ״ל.
1. להלן בספרי שם פיס׳ רכ״ג: אל תוך ביתך, ולא לבית אחר. ואין כאן אלא דרשה שגורה, עיין בהערות ר״א פינקלשטין במקומו.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(כד) מצא חמור אטעון פחמין, או דברים האסורין, אין מחייבין אותו ליגע בבהן. זה הכלל כל העושה בתוך שלו הרי זה גנזקק לו, וכל שאינו עושה בתוך שלו דאינו נזקק לו. אם היה חמורו הנפלן, פורק עמו ואפלו מאה זפעמים. חרשיי להקל טעל הפרסה ולגבות שכרו הימנה.
א. טעון פחמין | א שטעון פחמים ד טעון חמץ.
ב. בהן | א בהם.
ג. נזקק | א ניזקק.
ד. אינו | ד אין.
ה. נפלן | א נופל.
ו. אפלו | א אפילו.
ז. פעמים | א פעם.
ח. רשיי | א ד רשאי.
ט. על | א ד את.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
בתוך שלו. בבלי ל׳ ב׳.
על הפרסה וכו׳. עיין בבלי ל״ג א׳.
דברים האסורין. כלומר, אסורים מחמת חוק המלכות להכניסן בלי מכס. עיין בבה״א.
חמורו נפלן. כלומר, נופל תחת משאו מחמת אונס, שרגליו רעות.
להקל על הפרסה וכו׳. כלומר, להקל על הבהמה (השווה שמות י׳, כ״ו), לסייע לה, ולקבל שכר בעד הסיוע, ואפילו במקום שאינו חייב בפריקה (כגון שהיה עליה יותר ממשאה), מ״מ מקיים מצות טעינה, ורשאי לקבל שכר.
58. מצא חמור טעון פחמין. וכן בכי״ע: פחמים. ובד בטעות: חמץ, וצ״ל: [פ]⁠חמין.⁠1 ועיין מ״ש להלן בסמוך.
58-59. או דברים האסורין, אין מחייבין אותו ליגע בהן. אין ספק שהכוונה כאן לדברים האסורים מחמת חוק המלכות כלומר, שאסור להכניס אותם בלי מכס, או כדומה. וכן להלן פ״ז הי״ב: וטענו דברים האסורין, ונטלום ממנו חרמים או מוכסים וכו׳. ואם אין דרכו לגנוב מכס אין מחייבין אותו ליגע בהן. אבל ברור שאין מדברין כאן באיסורי תורה שאינו רשיי ליגע בהן (עיין להלן, שורה 67, בעניין איסורי הנאה), שהרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה, ומה עניינו ל״כל העושה בתוך שלו״.
ולעצם העניין עיין ספרי כי תצא פיס׳ רכ״ב, עמ׳ 256, מכילתא דרשב״י כ״ג, ה׳, עמ׳ 215, בבלי כאן ל׳ א׳.
59. כל העושה בתוך שלו וכו׳. בבלי ל׳ ב׳ (בשם רבא).
60. אם היה חמורו נפלן, פורק עמו אפילו מאה פעמים. בכי״ע: אם היה חמורו נופל וכו׳, והכוונה, נופל תחת משאו, עיין בבלי ל״ב סע״א. ובמכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 325, ירושלמי פ״ב הי״א, ח׳ ע״ד, בבלי ל״ג רע״א: רובץ ולא רבצן. ובמ״ש מחלק בין רבצן לנפלן. ורבצן הוא שכוונתו להזיק, ועושה כן מרצונו,⁠2 ונפלן הוא חמור שרגליו רעות, ונופל באונס. ובירושלמי הנ״ל: תני רובץ, ולא רבצן, וחזר ותני פורק עמו אפילו מאה פעמים ביום,⁠3 ומתרץ: הן דתימר רובץ ולא רבצן, בההוא דמפיל גרמיה, והן דתימר פורק עמו אפי׳ מאה פעמ׳ ביום בההוא דאניס. אבל נראה יותר שגירסת כי״ע נכונה, ולא מצאתי ״נפלן״ במקום אחר.
61. רשיי להקל על הפרסה ולגבות שכרו הימנה. בד ובכי״ע: להקל את הפרסה. והיא היא. ולכאורה פירושו שמותר לו לאדם להקל על הבהמה (השוה שמות י׳, כ״ו: לא תשאר פרסה), כלומר, להקל עליה בסיוע, לסייע לה, ולקבל שכר בעד הסיוע. ואפילו במקום שאינו חייב בפריקה, כגון שהיה עליה יתר ממשאה (משנתנו פ״ב מ״י, מכילתא הנ״ל, ועיין בבלי ל״ג א׳), מ״מ מקיים מצות טעינה (הקם תקים עמו), ורשאי לקבל שכר. ובכלל ״הקם תקים״ כלול גם המסייע והמחזיק (את המשא שלא יפול). וכן אמרו בירושלמי סוטה פ״ז ה״ד, כ״א ע״ד: אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת, וכי יש תורה נופלת שמעון בן יקים אומ׳ החזק4 הוא עומד. ועיין היטב גם בתו״כ בהר פרשה ה׳ ה״א, ק״ט ע״ב.
ובבבלי ל״ג א׳: תנא ומדדה עמו עד פרסה. אמר רבה בר בר חנה ונוטל שכר. ולכאורה היא הברייתא שלנו, והכוונה שם שהוא מדדה5 עם בעל החמור עד פרסה, ומשגיח שלא תפול תחת משאה, ונוטל שכר. ועיין בתוספות שם, ד״ה ונוטל. ובדק״ס שם, עמ׳ 96, הערה כ׳, מביא בשם כ״י ר׳ א׳: ל״א (= לישנא אחרינא) הקם תקים עמו עד פרסה, ת״ר ומדדה וכו׳. והכוונה שמחזיק עמו, ומקיים מצות הקם תקים (טעינה).
ושמא שנו בבבל: ורשאי להקל עד פרסה, ולפיכך פירשו מה שפירשו. וכע״ז בבבלי כתובות ס״ז ב׳ שפירשו שם בציפורי בבשר ציפורים, ובתוספתא ובירושלמי הכוונה למשקל ציפורי, עיין מ״ש לעיל ח״א, עמ׳ 185 ואילך.
1. היו״ד והנו״ן סופית נתחברו לצד״י סופית. והוא רגיל מאד בכל המקורות. עיין במשנת כלים פכ״ד מ״ט: והפוחלץ, וכ״ה בס״ז הוצ׳ מהרי״ן אפשטין, עמ׳ 24, אבל בכמה מקורות: והפוחלין, עיין מ״ש מהרי״ן אפשטין בפיה״ג לטהרות, עמ׳ 65, הערה 24, תוספתא כלים פ״ה ה״ז: ונבלי שרץ, וצ״ל: ונבלי שרין, עיין מ״ש בתס״ר ח״ג, עמ׳ 49, ירושלמי נזיר פ״א ה״ב, נ״א ע״ב: הריני מיץ של ערלה וכו׳, וצ״ל: מיין של ערלה, כמו שהוא בראשונים, עיין בעמודי ירושלים בירושלמי שם, וכ״ה במאירי ג׳ ב׳, ד״ה אמנם. וכ״ה בכ״מ.
2. עיין להלן ב״ב פ״ד ה״ו ומקבילות. והתוספתא מונה שם. נגחנית, נגפנית, נשכנית, רבצנית, בעטנית, כלומר, כל תולדות קרן, שכוונתה להזיק.
3. כלומר, מקשה מן הסיפא על הרישא. ועיין גם במשנתנו פ״ב מ״י, ספרי כי תצא פיס׳ רכ״ה, עמ׳ 258.
4. כצ״ל בירושלמי שם, עיין מ״ש בקונטרסי ״על הירושלמי״, עמ׳ 72, הערה 87.
5. עיין עה״ש ערך דד א׳ ומ״ש לעיל ח״א, עמ׳ 242. וכשהחמרים מתנהלים בכבדות הם מסייעים לחמור.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(כה) אין מחייבין אותו להיות עומד ומחזיר מפרק ומטען, שנ׳ כי תפגע, וכי תראה, יכול שנים ושלשה אמיל בת״ל כי תפגע, יכול גאפלו בתוך ארבע אמות, דת״ל כי תראה, הושיערו חכמים אחד ומשבעה זומחצה במיל, חוזהו ריס.
א. מיל | א ח׳.
ב. ת״ל1 | א תַלמ׳ לומַ׳ ד תלמוד לומר.
ג. אפלו | א ד אפילו.
ד. ת״ל2 | א תלמ׳ לומ׳ ד תלמוד לומר.
ה. ושיערו | א שיערו ד שערו.
ו. משבעה | ד מז׳.
ז. ומחצה | א ח׳.
ח. וזהו ריס | א זֵה הרֵיס ד וזה הוא ריס.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
שנ׳ כי תפגע. שמות כ״ג, ד׳.
וכי תראה. שם ה׳.
ושלשה מיל וכו׳. מכילתא נזיקין פ״כ, עמ׳ 323, מכילתא דרשב״י, עמ׳ 215, ספרי כי תצא פיס׳ רכ״ב, עמ׳ 255, ירוש׳ פ״ב הי״א, ח׳ ע״ד, בבלי ל״ג א׳.
להיות עומד ומחזיר וכו׳. כלומר, אינו מחוייב לחזר אחרי מצות פריקה וטעינה, אלא דווקא כשמזדמנת לו מצוה זו.
אפלו בתוך ארבע אמות. כלומר, אלא דווקא כשפוגע פנים אל פנים ממש.
61-62. אין מחייבין אותו להיות עומד ומחזיר מפרק ומטען. כלומר, אין מחייבין אותו להיות עומד ומחזר אחרי מצות פריקה וטעינה, שנ׳ כי תפגע, ולמדים פריקה וטעינה מאבידה, עיין ריטב״א ושטמ״ק כאן ל״ג א׳. ויפה העיר במנ״ב על הברייתא בחולין קל״ט ב׳: יכול יחזור בהרים ובגבעות כדי שימצא קן, ת״ל כי יקרא וכו׳. ועיין בלשון הבבלי בברכות נ״ג ב׳: כדרך שמחזרים על המצות. ובמס׳ כלה פ״ג, הוצ׳ היגר עמ׳ 218: כל המצות שאין אדם מחויב אלא אם כן באה לידו, דכתיב כי תפגע שור אויבך וכו׳.
62-63. וכי תראה, יכול שנים ושלשה מיל וכו׳. מכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 323, ספרי כי תצא פיס׳ רכ״ב, עמ׳ 255, ירושלמי כאן פ״ב הי״א, ח׳ ע״ד,⁠1 מכילתא דרשב״י כ״ג, ה׳, עמ׳ 215 (במה״ג), מדרש תנאים, עמ׳ 132, בבלי ל״ג א׳. ובס׳ הנר לר״ז אגמאתי (82 ע״ב) שם: תנו רבנן בתוספת בבא מציעא דנזיקין כי תראה יכול אפילו מרחוק וכו׳, והעתיק את לשון הבבלי, אלא שציין למקור, כרגיל אצלו. והגירסא ״מלא מיל״ שבמקבילות יותר נוחה, והרבותא היא שאפילו במלוא מיל פטור מלהזדקק.
63. אפלו בתוך ארבע אמות. המלה ״אפלו״ היא, כנראה, ט״ס וצריך למוחקה.
64. אחד משבעה ומחצה במיל, וזהו ריס. בכי״ע (מנוקד): זה הריס. מקורות הנ״ל, ועיין מ״ש לעיל ב״ק פ״ח הערה 12.
ואשר לפירוש המלה וודאי בעיני שהכוונה למרוץ הסוס, כעין מה שפירש גייגר בתוספות ערוך השלם ערך אספריתא, עמ׳ 49. ותרגומו המדוייק הוא: איצטדיון, כלומר, אחד משבעה ומחצה למיל. ובן זמנו של משנתנו Dio Cassius מחשב בקביעות שבעה ומחצה איצטדיות למיל (XXXIII 17.7 LI. 19. 6) מפני שכן היה ארכו של האיצטדיון המפורסם ביותר, האיצטדיון האולימפי. ועיין במלונו של Liddell and Scott ערך στάδιον, ואצל Hultsch בספרו Metrolog. Script. Reliquiae עמ׳ 195, ערך μίλιον.
1. ושם בטעות: רחוק מאה מיל. אבל בירושלמי כיר״ז: רחוק מלוא מיל.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(כו) אאוהב לטעון, בושונא לפרוק, גמצוה לפרוק עם השונא, דשלא לשבור את לבו. שונא שאמרו שונא שבישראל, הולא שונא שבאומות.
א. אוהב | א אוהבו.
ב. ושונא | א ושונאו.
ג. מצוה לפרוק | א מִצְוה לִפְרוק.
ד. שלא לשבור | א כְדֵי לשבוׁר.
ה. ולא | ד לא.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
לטעון וכו׳. בבלי ל״ב ב׳. ועיין מכילתא דרשב״י, עמ׳ 215.
שלא לשבור את לבו. כלומר, של השונא, שיפחד שיעזוב אותו אחרי שיפרוק את בהמת אוהבו.
64-65. אוהב לטעון, ושונא לפרוק, מצוה לפרוק עם השונא, שלא לשבור את לבו. וכ״ה בד. ובכי״ע: כְדֵי לשבור את לבו. והניקוד תכופות סימן, שיש כאן תיקון. והוא כנראה ע״פ הבבלי שגרס: כדי לכוף את יצרו. אבל בס׳ הנר לר״ז אגמאתי, 82 ע״א, מעתיק מן הבבלי: כדי לכוף את יצרו. ס״א שלא לשבר את לבו. ולפ״ז נראה שבסיפא העיקר הוא כמו שלפנינו בתוספתא, והכוונה שלא לשבור את לב השונא1 שיבהל ויפחד שיעזב אותו אחרי שיטפל באוהב, עיין בלשון הר״מ פי״ג מה׳ רוצח וש״נ ה״ב ולהלן שם בסוף הפרק.
ולעצם ההלכה הרי הגירסא בבבלי היא: אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. והגירסא שלנו בתוספתא קשה, שהרי מצות פריקה קודמת למצות טעינה (מכילתא דרשב״י משפטים כ״ג, ה׳, עמ׳ 215, ועוד) ולמה לי הטעם של שבירת הלב. וכן הגיהו המפרשים בתוספתא ע״פ הבבלי. אבל וודאי אין כאן, שהרי הגירסא שלפנינו (״אוהב לטעון ושונא לפרוק״) מקויימת גם ע״י ד וכי״ע. ושמא יש לפנינו השמטה ע״י הדומות, וצ״ל: אוהב לטעון ושונא [לטעון. אוהב לפרוק ושונא] לפרוק, מצוה לפרוק עם השונא. ומדברים בטעינה וטעינה ופריקה ופריקה. ובמכילתא דרשב״י הנ״ל, עמ׳ 215: אין לי אלא אחיך, אויבך מנין וכו׳ אם כפפת את יצרך לעשות שונאך אוהבך מבטיחך אני שאני עושה שונאך אוהבך. ועיין ספרי כי תצא פיס׳ רכ״ב, סוף עמ׳ 255, פיס׳ רכ״ה, עמ׳ 257. ועיין בתוספות פסחים קי״ג ב׳, ד״ה שראה.
65-66. שונא שאמרו שונא שבישראל ולא שונא שבאומות. לפי פשוטו פירושו שונא שאמרו לעיל שהוא קודם, הוא דווקא בשונא שבישראל, אבל בשונא גוי אין לו דין קדימה, כמו שפירש בח״ד. ועיין להלן בסמוך. ושמא הכוונה למקרא, כלומר שונא שאמרו בתורה אין הכוונה לגוי, שהלכה בידוע שהוא שונא את ישראל, אלא לשונא ישראל, אבל בגוי סתם אין הדין כן, אלא כמפורש להלן.
1. השוה מכילתא בשלח, ויהי פ״א, עמ׳ 86: שלא לשבור לב טף ונשים.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(כז) ראה חמורו של גוי, חייב ליטפל בו, כדרך שמיטפל בשל אישראל. אם היה טעון יין נסך, אין ברשיי ליגע בו.
א. ישראל | א ישרא׳.
ב. רשיי | א ד רשאי.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
של גוי וכו׳. בבלי הנ״ל. ועיין ירוש׳ פ״ב סהי״א, ח׳ ע״ד.
נסך וכו׳. בבלי ל״ב ב׳ הנ״ל.
66-67. ראה חמורו של גוי חייב ליטפל בו, כדרך שמיטפל בשל ישראל. בבלי ל״ב ב׳. ועיין בהערות הרח״ש האראוויטץ למכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 325. ועיין ירושלמי פ״ב סהי״א, ח׳ ע״ד, ובבלי הנ״ל. ועיין מ״ש להלן, שורה 82, ד״ה הגוים והרועים.
67. אם היה טעון יין נסך וכו׳. בבלי ל״ב ב׳.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
 
(כח) ראה מים שהן שוטפין והולכין חייב אלגדרן. זה הכלל, כל דבר שיש בו במשם גחסרון כיס יש בו משם השב דאבידה. מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא הלטעון. ר׳ שמעון ואו׳ אף לטעון שנ׳ זעמו, עמו על גבי חהחמור טדברי ר׳ שמעון, יוחכמים או׳ עמו אתה בשכר. וכשם שמצוה על בהמת עצמו, כך מצוה על בהמת יאחבירו. חבירו שטעה יבתופסו בידו, יגומפסגו בשדות, ידוכרמים, עד שמגיע לעיר, או לדרך. וכשם שמצוה טועל ידי טזחבירו, כך מצוה על ידי עצמו, הוא עצמו יזשטעה, יחמפסג בשדות, יטוכרמים, כעד שמגיע כאלדרך, או לעיר, שעל מנת כן הנחיל כביהושע לישראל כגאת הארץ.
א. לגדרן | א לגודרן.
ב. משם | א משום.
ג. חסרון | א ד חיסרון.
ד. אבידה | ד אבדה.
ה. לטעון | א לִטְעון.
ו. או׳ | א ד אומ׳. אף א אפילו.
ז. עמו1 | א עִמו.
ח. החמור | א חמור.
ט. דברי ר׳ | ד ד״ר.
י. וחכמים או׳ | א וחכמי׳ אומ׳ ד וחכמים אומרין.
יא. חבירו (ב״פ) | ד חברו.
יב. תופסו | א תוׁפְסו (ובתחילה נכתבה ״מ״ כהתחלת ״מפסגו״ ותוקנה המ״ם לתי״ו).
יג. ומפסגו | א מפסגו.
יד. וכרמים | א ובכרמים.
טו. על ידי (ב״פ) | ד ע״י.
טז. חבירו | א חבירו ד חברו.
יז. שטעה | א שתעה.
יח. מפסג | א מפסיג.
יט. וכרמים | א ובכרמים.
כ. עד | א עַד.
כא. לדרך או לעיר | א לעיר או לדרך.
כב. יהושע לישראל | א יהוש׳ לישר׳.
כג. את הארץ | א את א (ונמחק) הארץ.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
ראה מים וכו׳. בבלי ל״א א׳.
מן התורה וכו׳. משנ׳ פ״ב מ״י. ועיין מכילתא נזיקין פ״כ, עמ׳ 326, ספרי כי תצא פי׳ רכ״ב, עמ׳ 255.
שנ׳ עמו. דברים כ״ב, ד׳.
ר׳ שמעון וכו׳. מכילתא הנ״ל, ירוש׳ פ״ב הי״א, ח׳ ע״ד, בבלי ל״ב א׳.
שטעה וכו׳. בבלי ב״ק פ״א ב׳. ועיין ספרי כי תצא סוף פי׳ רכ״ג, עמ׳ 256, ירוש׳ יבמות פט״ז ה״ג, ט״ו ע״ג.
עצמו שטעה וכו׳. ירוש׳ כתובות פי״ג ה״ו, ל״ו ע״ב, בבלי ב״ק הנ״ל.
עמו על גבי החמור. כלומר, תקים עמו את המשא על גבי החמור, והיינו אחרי הפריקה.
וכשם שמצוה על בהמת עצמו וכו׳. ״מצוה״ לאו דווקא, אלא כמו שנוהג בבהמת עצמו, ויש כאן אשגרה מלהלן בסמוך (מצוה ע״י עצמו).
67-68. ראה מים שהן שוטפין וכו׳. בבלי ל״א א׳.
69-70. מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון, ר׳ שמעון או׳ אף לטעון. פיסקא ממשנתנו פ״ב מ״י. וכן סובר ר׳ מאיר (כת״ק) במכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 326. ובאמת לא נזכרה טעינה בתורה ו״הקם תקים עמו״ אפשר לפרש, פרוק את המשא מן הנופל (שנפל הוא והמשא עליו, עיין בבלי ל״ב סע״א) והקים את הנופל, אבל בבבלי (ל״ב א׳ הנ״ל) תפסו כדבר פשוט ש״הקם תקים עמו״ הכוונה לטעינה, כלומר, אחרי הפריקה יקים את הבהמה ויחזור ויטעון אותה. ופירשו שם שכל המחלוקת היא אם מקבל שכר על הטעינה, ולר״ש שתיהן שוות, ושתיהן בחנם, ולחכמים פריקה בחנם, וטעינה בשכר. וכן במכילתא הנ״ל: לפי שהוא אומר הקים תקים עמו, אין לי אלא טעינה וכו׳. ולהלן שם: ר׳ יהודה בן בתירא אומר עזוב תעזוב עמו, זו פריקה, הקם תקים עמו, זו טעינה. וכן בספרי כי תצא פיס׳ רכ״ב, עמ׳ 256. ועיין להלן.
70. שנ׳ עמו, עמו על גבי החמור דברי ר׳ שמעון. כלומר, תקים עמו את המשא על גבי החמור, והיינו אחרי הפריקה טעון עד כמה שהחמור יכול לטעון. וכן בתרגום ירושלמי דברים כ״ב, ד׳: ומפרק תפרוק עמיה ומטען תטעני עמיה. וכן במכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 326: עזוב תעזוב עמו זו פריקה, הקם תקים עמו זו טעינה. מכאן היה ר׳ שמעון בן יוחי אומר כשם שהפריקה מן התורה כך טעינה מן התורה. וכע״ז בירושלמי פ״ב הי״א, ח׳ ע״ד.
70-71. וחכמים או׳ עמו אתה בשכר. כלומר, אתה משתתף עמו ומשלם לו שכר בעד הטעינה, ולא כפועל בטל, אלא שכר גמור כפועל. ואם יכול לשכור פועלים גויים אינו נזקק לו, מה שאין כן בפריקה שמצווה מן התורה לפרוק, ופורק בחנם. ואם אין שם איש חייב לטעון משום הכלל ששנינו לעיל שורה 68: כל דבר שיש בו משם חסרון כיס וכו׳, ובאבידה כזו מקבל שכר כפועל, כשם שמקבל בגודר מים ששנינו לעיל בסמוך, עיין בפרישה טחו״מ סי׳ רס״ו אות ג׳. ועיין מכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 325, שורה 9, מכילתא דרשב״י שם, כ״ג, ה׳, עמ׳ 215, שורה 15, בבלי ל״ב א׳, ל״ג א׳.
71. וכשם שמצוה על בהמת עצמו, כך מצוה על בהמת חבירו. וכ״ה בד ובכי״ע. ו״מצוה״ לאו דווקא, והכוונה כשם שנוהג בבהמת עצמו. ועכשיו, עד סוף הפרק, אנו חוזרים למציאה, והיינו כשם שנוהג1 בבהמת עצמו, כך נוהג בבהמת חבירו, וזן אותה וטורח בה כבבהמת עצמו.
71-72. חבירו שטעה תופסו בידו וכו׳. בבלי ב״ק פ״א ב׳, אלא שכאן מוסיף שתופסו בידו ואינו מסתפק בהוראות גרידא. ועיין ירושלמי יבמות פט״ז ה״ג, ט״ו ע״ג (והגירסא שם משובשת), ועיין ספרי כי תצא סוף פיס׳ רכ״ג, בבלי ע״ז כ״ו ב׳, סנהדרין ע״ג א׳. ועיין תוספות ע״ז הנ״ל, ד״ה אני, ובס׳ הנר לר״ז אגמאתי (35 ע״א) מעתיק את לשון הבבלי בשם התוספתא, כלומר מציין למקור, כרגיל אצלו.
73. הוא עצמו שטעה מפסג וכו׳. ירושלמי כתובות פי״ג ה״ו, ל״ו ע״ב, בבלי ב״ק הנ״ל.
74. שעל מנת כן הנחיל יהושע וכו׳. ירושלמי ובבלי הנ״ל, ובבבלי שם שאלו, והרי מדאורייתא הוא, עיי״ש.
1. בירושלמי יבמות פט״ו ה״ג, י״ד ע״ד, ומקבילה: אין אדם רשאי ליקח בהמה חיה ועוף אלא אם כן התקין להם מזונות. ולפ״ז הלשון ״מצוה״ אין בו קושי כלל.
מסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(כט) אאבידת רבו בואבידת אביו, אבידת רבו קודמת גלאבידת אביו. ואם היה אביו שקול דכרבו, האבידת אביו קודמת לאבידת רבו.
א. אבידת (ב״פ) | ד אבדת.
ב. ואבידת | ד ואבדת.
ג. לאבידת | ד לאבדת.
ד. כרבו | א כ[נגד] רבו.
ה. אבידת | ד אבדת.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
אבידת רבו וכו׳. משנ׳ פ״ב מי״א.
75. אבידת רבו ואבידת אביו וכו׳. משנתנו פ״ב מי״א.
75-76. ואם היה אביו שקול כרבו וכו׳. בכי״ע: שקול כנגד רבו. וכ״ה במשנתנו הנ״ל ברוב כתה״י. וכ״ה גם בפיסקא בירושלמי הוריות פ״ג ה״ח, מ״ח ע״ב. והעמידוה שם: כשהיה חצי תלמודו מזה וחצי תלמודו מזה. כלומר, אביו שקול כנגד רבו, פירושו שלימדו חכמה כרבו, ואין פירושו שאביו חכם כרבו, שאם כן ״מה מועיל״, והרי סוף כל סוף רבו שלימדו חכמה הביאו לחיי העולם הבא. ועיין בח״ד שהאריך. ועיין בתיו״ט ובמלא״ש במקומו.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
 
(ל) אואי זהו ברבו, רבו שלימדו תורה, גלא דרבו השלימדו אומנות. וואי זה זה זרבו, שלימדו ופתח לו חתחלה, טר׳ מאיר אומ׳ רבו ישלימדו חכמה, יאלא רבו יבשלמדו מקרא. ר׳ יהודה יגאו׳ כל שרוב תלמודו ידממנו. טור׳ יוסה או׳ כל שהאיר עיניו במשנתו.
א. ואי זהו | א ד ואיזה הוא.
ב. רבו2 | א ח׳.
ג. לא | א ד ולא.
ד. רבו | ד ח׳.
ה. שלימדו | ד שלמדו.
ו. ואי זה | א ואיזהו ד ואיזה [זה].
ז. רבו שלימדו | א ח׳. ופתח א שפתח.
ח. תחלה |א תחילה.
ט. ר׳ מאיר | ד [היה] ר״מ.
י. שלימדו חכמה | ד שלמדו חכמ׳.
יא. לא | א ד ולא.
יב. שלמדו | א שלימדו.
יג. או׳ | א אומ׳ ד אומר.
יד. ממנו | כ״ה ד. א הימנו ב ח׳.
טו. ר׳ יוסה או׳ | א ר׳ יוסי אומ׳ ד ר׳ יוסי אומר.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
שלימדו תורה וכו׳. להלן הוריות פ״ב ה״ה.
תחלה וכו׳. ירוש׳ פ״ב הי״ג, ח׳ ע״ד, מו״ק פ״ג ה״ז, פ״ג ע״ב, הוריות פ״ג, מ״ח ע״ב.
ר׳ מאיר אומ׳ וכו׳. להלן בתוספתא הוריות פ״ב ה״ה, בבלי כאן ל״ג א׳.
76-77. רבו שלימדו תורה, לא רבו שלימדו אומנות. להלן הוריות פ״ב ה״ה. ובכי״ע שם: רבו שלימדו חכמה ולא רבו וכו׳. ועיין להלן.
77. ואי זה זה רבו, שלימדו ופתח לו תחלה. וכ״ה בד. ובכי״ע: ואיזהו זה שפתח לו תחילה. ובירושלמי כאן פ״ב הי״ג, ח׳ ע״ד: אי זהו רבו שלימדו חכמה כל שפתח לו תחילה, דברי ר׳ מאיר. וכ״ה בירושלמי הוריות פ״ג ה״ז, מ״ח ע״ב. ובירושלמי מו״ק פ״ג ה״ז, פ״ג ע״ב: אי זהו רבו כל שפתח לו תחילה דברי ר׳ מאיר.
77-78. ר׳ מאיר אומ׳ רבו שלימדו חכמה, לא רבו שלמדו מקרא. להלן הוריות פ״ב הנ״ל: לא רבו שלימדו תורה. וכ״ז חסר בירושלמי ב״מ מו״ק והוריות הנ״ל. ובבבלי כאן ל״ג א׳: תנו רבנן רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר׳ מאיר. ולפ״ז ״חכמה״ כאן פירושו ״תלמוד״, עיין ברש״י במקומו.
78-79. ר׳ יהודה או׳ כל שרוב תלמודו ממנו. המלה ״ממנו״ נשמטה בכי״ו בטעות וישנה בד, בכי״ע (״הימנו״) ובמקבילות. וכ״ה להלן הוריות, ירושלמי ובבלי הנ״ל.
79. שהאיר עיניו במשנתו. וכ״ה בד, בכי״ע ולהלן הוריות הנ״ל. וכ״ה בירושלמי ב״מ (בהוצ׳ שלפנינו) והוריות הנ״ל. ובירושלמי מו״ק הנ״ל: כל שהאיר עיניו במשנתו אפילו בדבר אחד. וכ״ה גם בשרי״ר שם. ובכי״ל חסרות המלים ״אפילו בדבר אחד״ ונוספו בגליון. ובבבלי כאן הנ״ל: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו. וכן יוצא גם מסוגיות הירושלמי הנ״ל. ובירושלמי כאן כיר״ז: כל שהאיר עיניו אפי׳ בדבר אחד במשנתו.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
 
(לא) אאבידת אביו בואבידת אמו, גאבידת אביו קודמת דלאבידת אמו. אימתי בזמן שהיא תחתיו, ההא אינה תחתיו ושניהם שוין.
א. אבידת | ד אבדת.
ב. ואבידת | ד ואבדת.
ג. אבידת אביו | ד אבדת אביו א אבידת אביו [ואבידת] (ומנוקד על ״ואבידת״⁠ ⁠׳ למחוק).
ד. לאבידת | ד לאבדת.
ה. הא | א הא [אם] ד אבל.
ו. שניהם | ד שניהן.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
אבידת אביו וכו׳. עיין במשנ׳ סוף כריתות.
תחתיו וכו׳. עיין בירוש׳ הוריות פ״ג ה״ז, מ״ח ע״ב, בבלי קידושין ל״א א׳.
79-80. אבידת אביו ואבידת אמו, אבידת אביו קודמת לאבידת אמו. עיין במשנתנו סוף כריתות ומ״ש להלן. וכל הברייתא בשם התוספתא באו״ז ב״מ סי׳ צ״ח, ט״ו ע״ב. וכנראה שלא הביאה אלא משום ההלכה הבאה שלא נמצאת במקום אחר.
80-81. בזמן שהיא תחתיו, הא אינה תחתיו שניהם שוין. בח״ד מעיר: כיוצא בה מצאנו בפ״ק דקידושין (ל״א א׳) וכו׳. ועיין ירושלמי הוריות פ״ג ה״ז, מ״ח ע״ב. ובח״ד הקשה למה שניהם שוין, הרי אמרו (עיין להלן בסמוך): אבידת האיש ואבדת האשה אבידת האיש קודמת. אבל ברור שלא אמרו אלא בשאינו יכול לקיים שניהם, והאיש קודם משום שישנו בכל המצוות ובתלמוד תורה, אבל ביכול לקיים שניהם, ואינו אלא עניין של כבוד אין דין קדימה לאיש.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
 
(לב) אבידת האיש אואבידת האשה, באבידת האיש קודמת גלאבידת דאשה.
א. ואבידת | ד ואבד׳.
ב. אבידת2 | ד אבדת.
ג. לאבידת | ד לאבדת.
ד. אשה | א האשה.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
אבידת האיש וכו׳. משנ׳ סוף הוריות, תוספתא שם פ״ב ה״ה הנ״ל.
81. אבידת האיש ואבידת האשה, אבידת האיש קודמת וכו׳. משנתנו סוף הוריות, תוספתא שם פ״ב ה״ה.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
 
(לג) אהגוים והרועים בהמה דקה, ומגדליה לא מעלין ולא מורידין. המינין, בוהמשומדין, והמסורות, מורידין ולא מעלין.
א. הגוים והרועים | ד והגוים והרעים.
ב. והמשומדין והמסורות | א והמשומדים והמסוׁרות.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
הגוים וכו׳. בבלי ע״ז י״ג ב׳, כ״ו סע״א, סנהדרין נ״ז א׳. ועיין לעיל יבמות פ״ב, עמ׳ 9, שורה 24.
המינין והמשומדין וכו׳. בבלי ע״ז כ״ו ב׳.
82. הגוים, והרועים בהמה דקה ומגדליה, לא מעלין ולא מורידין. בבלי ע״ז י״ג ב׳, כ״ו סע״א, סנהדרין נ״ז א׳. ולעיל יבמות, עמ׳ 23 ואילך, הסכמתי לפירושו של בן ציון כ״ץ שמדברים כאן בבהמות של הרועה והגוי, ולא בגופם. ואלה הם דברי הבל, שהרי מפשוטו של לשון מוכח שמדברים בגופם ולא בממונם. וכן ברור מסוגיות הבבלי הנ״ל. והלכה זו באה לכאן מפני שאמרו לעיל שורה 71: חבירו שטעה וכו׳, וצויין שם לדברי הספרי כי תצא סוף פיס׳ רכ״ג, עמ׳ 256: והשבותו לו אף את עצמו אתה משיב לו. ולפיכך אמרו כאן שאין אתה מצווה על השבת גופם של גויים ושל רועי בהמה דקה, ואם נפלו לבור אין מעלין אותן. ועיין מ״ש לעיל שורה 66, ד״ה ראה חמורו של גוי, ועיין בתוספות ע״ז כ״ו ב׳, ד״ה אני. ועיין מה שהאריך בזה הגר״י שור במשנת ר׳ יעקב, עמ׳ 39, סי׳ מ״ד.
82-83. המינין, והמשומדין, והמסורות, מורידין ולא מעלין. בבלי ע״ז כ״ו ב׳. ושאלו שם אם מורידין אותם כל שכן שאין מעלין אותם. ותירצו שאין מעלין כוונתו שאם היתה מעלה בבור מגררה, או שאם היה שם סולם מסלקו. ופירש״י: והאי לא מעלין דקאמר אין מניחין לעלות קאמר. ואף פירוש זה קשה שאם מורידין בידים, מכל שכן שמותר למנוע אותם מלעלות. והר״ח מפרש את תירוצי הגמרא: כלומר, והיו באין בעלילות אבל לא היו הורגין אותם בידים. ולכאורה לשונו קשה, והריגה בידים מאן דכר שמיה. וקרוב לוודאי שהוא פירש שכוונת התלמוד היא שאין מעלין פירושו של מורידין הוא, כלומר, מונעין מהם את העלייה, אבל לא מורידין אותם בידים לבור. וכן הביא הריטב״א בשם יש מפרשים. ולשיטת הר״ח הורדה לבור הריגה בידים היא, כמפורש בבבלי סנהדרין ע״ז א׳ (ומדברים בבור שיש בו הבל) ופסקה הר״מ בפ״ג מה׳ רוצח וש״נ.
ולפ״ז לא נזכר כאן כלל בדברי הר״ח שהורדה לבור גרם הריגה הוא. אבל בשו״ת הרא״ש כלל י״ז סי׳ א׳1 הבין אחרת את דברי הר״ח.
1. בשו״ת בנו ר׳ יהודה סי׳ ע״ה שבסוף הספר בטעות בשם ר״ת.
מסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בבא מציעא ב – זרעים, מועד, נשים, ב"ק, ב"מ, ב"ב – מהדורת הרב שאול ליברמן על פי כתב יד וינה 20 (= ב), עם שינויי נוסחאות מכתב יד ערפורט (ברלין 1220) (= א), קטעי גניזה (= ג), ודפוס ראשון (= ד), ברשותם האדיבה של בית המדרש ללימודי יהדות (כל הזכויות שמורות), שאר סדרים על פי דפוס וילנא, תוספתא – דפוסים בבא מציעא ב – על פי דפוס וילנא, מקבילות במשנה בבא מציעא ב – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, מסורת התוספתא בבא מציעא ב – מהדורת הרב שאול ליברמן, ברשותם האדיבה של בית המדרש ללימודי יהדות (כל הזכויות שמורות), פירוש קצר בבא מציעא ב – פירוש הרב שאול ליברמן, ברשותם האדיבה של בית המדרש ללימודי יהדות (כל הזכויות שמורות), תוספתא כפשוטה בבא מציעא ב – פירוש הרב שאול ליברמן, ברשותם האדיבה של בית המדרש ללימודי יהדות (כל הזכויות שמורות)

Bava Metzia 2, Tosefta Printings Bava Metzia 2, Mishna Parallels Bava Metzia 2, Masoret HaTosefta Bava Metzia 2, Tosefta Short Commentary Bava Metzia 2, Tosefta Kifshutah Bava Metzia 2

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×